הלכה בגלגוליה ההיסטוריים / אלכס טל

חולין קא ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

סוגיית איסור שחל על איסור מזמנת לפנינו הלכה ארצישראלית מן התקופה שלאחר מרד בר כוכבא שהשתלשלה בצורות שונות לבתי המדרש בבבל. מענייני דיומא

מאה דפים לתוך מסכת חולין, ואנו בפרק גיד הנשה, המזמן לנו את אחת הסוגיות ההלכתיות הנרחבות בתלמוד – 'אין איסור חל על איסור'. או ליתר דיוק, האם איסור חל על איסור. על פניו, העניין פשוט למדי; האם עשיית שני איסורים (או יותר) יחדיו גוררת אחריה חיובים כפולים ובעקבותיהם ענישה כפולה, או שמא אחד מהאיסורים 'בולע' את השאר, ובעצם מבטלם. אלא שכמו בסוגיות הלכתיות רבות, העניינים מסתבכים מהר יחסית, תוך כדי מגע עם נושאים מנושאים שונים בשדה ההלכה של 'איסור והיתר'.

הסוגיה שלנו ארוכה יחסית, וכדרכנו נידרש רק לפן אחד שלה. המעוניין לקבל מושג על כלליה ופרטיה השונים יכול לעיין בערך המתאים באנציקלופדיה התלמודית, ומשם לפנות לאחת מפינותיה.

כידוע, בכל פרשת שבוע נרמזים אינסוף המאורעות, הפרטיים והכלליים, שחלו בשבוע שעבר. עובדה, שהרי אחרת לא היה לדרשנֵי דברי התורה מקום לענות בו שבת אחרי שבת. לעומת זאת, מנת שבעת הדפים מן התלמוד הנלמדים במהלך השבוע דלים בהרבה, ויכולת הקישור והדרשה בטקסט הלכתי ברובו מוגבלת מאוד ולעתים קרובות מובילה לאילוצים צורמים למדי. אלא שהפעם מנת הדפים שלנו מזמנת את הקישור המושלם להיום – הוא יום הכיפורים החל בשבת. נתחיל.
 

כולל וחמור

אמר רב יהודה אמר רב: האוכל גיד הנשה של נבלה – ר' מאיר מחייב שתיים, וחכמים אומרים: אינו חייב אלא אחת. ומודים חכמים לר' מאיר באוכל גיד הנשה של עולה ושל שור הנסקל - שחייב שתים (חולין קא ע"ב).

הבעיה ברורה. על כתפיו הדקות של גיד הנשה של נבלה מוטלים שני איסורים, כמו גם על גיד הנשה של קרבן. על מה חייב האוכל מהם? רב מביא מחלוקת תנאים בעניין, וסוגיית התלמוד מנסה לברר כמי דעת חכמים המחלקת בין שני המקרים. לשם כך נעשה שימוש בשני מושגים הרגילים בסוגייתנו: 'איסור כולל' ו'איסור חמור'. לראשון נביא את ניסוחו הבהיר של רש"י, במסכת שבועות דף כד ע"ב, ד"ה 'מידי דהוה אאיסור מוסיף' (בתרגום):

איסור כולל נקרא כאשר אין איסור אחרון מוסיף על החתיכה כלום, אבל מרבה הוא איסור על האדם בדברים אחרים. כגון (האוכל) נבילה ביום הכיפורים שלא בא (הצום) לאוסרה אלא באכילה, ובאכילה כבר אסורה היא משום נבילה. נמצא שלא הוסיף עליה איסור אחרון כלום, אבל ריבה איסורה על האדם לאוסרו בכל אוכלין שבעולם. ואמרינן מתוך שחל יום הכיפורים על האדם ליאסר בשאר אוכלים משום יוה"כ, כולל גם את הנבילה עמה להתחייב משום יוה"כ.

איסור חמור מוגדר בפשטות, כאשר האיסור האחרון חמור בדרגתו מן הראשון. במקרה של אכילת גיד הנשה של בהמת קרבן, יש החמרה באיסור כיוון שמדובר על בשר קודשים, ובזה גם חכמים מודים לר' מאיר שחייב שתיים.

כאמור, מנסה התלמוד לזהות את דעת חכמים, והפור נופל על ר' יוסי הגלילי, המחלק במקרה אחר בין איסור כולל לחמור. על כך שואל התלמוד (קא ע"ב, בתרגום):

ולרבי יוסי הגלילי אין איסור כולל? והרי שנינו בברייתא: שבת ויום הכיפורים, שגג ועשה מלאכה, מנין שחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו - תלמוד לומר: "שבת היא... יום הכפורים הוא" - דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר: אינו חייב אלא אחת?
שלח רבין משום דרבי יוסי בר' חנינא: כך הצעה של משנה – והָפךְ.
(כאן כמובן ההקשר המובהק לשַׁבָּתֵנוּ אנו השבוע....)

איסור יום כיפור לגבי שבת הוא איסור כולל, שכן לדעת ר' יוסי הגלילי 'שבת אסורה במלאכה ומותר באכילה. ומתוך שנאסר באכילה משום יום הכיפורים, נאסר לו גם מלאכה משום יום הכיפורים' (רש"י על אתר). והנה, ר' יוסי הגלילי מחייב פה גם על שבת וגם על יום הכיפורים! התשובה לכך היא שרבין שלח את המשנה כניסוחה לפנינו, בצירוף הערה שיש להפוך את דעות התנאים, ואם כך דעת ר' יוסי הגלילי מתאימה לזו שהסקנו בעמוד הקודם.
 

דור של שמד

רבין הוא מחשובי ה'נחותי' שבדור הרביעי לאמוראים – אותם חכמים ששימשו צינור העברת המידע בין ארץ ישראל לבבל, במסעיהם בין שני המרכזים. כעת מביאה הסוגיה מאמר נוסף שנשלח מארץ ישראל לבבל בדיוק בעניין זה:

שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משום דרבי יוחנן: לדברי רבי יוסי הגלילי, למה שהפכנו (הדעות בברייתא), שגג בשבת והזיד ביום הכפורים – חייב (חטאת), הזיד בשבת ושגג ביום הכפורים - פטור.
מאי טעמא? אמר אביי: שבת - קבועה ועומדת, יום הכפורים – בית הדין הוא שקובעו.
אמר לו רבא: סוף סוף, שניהם יחדיו באים? אלא אמר רבא, שמד היה, ושלחו משם: שיום הכיפורים של שנה זו - שבת הוא.
וכן כאשר באו רבין וכל ה'נחותי', אמרוה כרבא.

המקרה החדש מורכב מעט יותר; אדם עשה מלאכה בשבת שיום הכיפורים חל בה, אך נעלם ממנו ששבת/יום הכיפורים היום, והוא הזיד ביום הכיפורים/בשבת. השוגג חייב בחטאת, והמזיד כמובן שלא. על פי זה ברור חלקה הראשון של השמועה: במקרה ששכח ששבת וזכר שיום כיפור היום, הרי חייב חטאת על השבת ששגג בה ופטור על יום הכיפורים שהזיד בו. אך החלק השני סתום. מדוע אם הזיד בשבת ושגג ביום הכיפורים פטור על שגגת הצום? על כך עונה אביי: ר' יוסי הגלילי חייב (בברייתא) חטאת אחת בשגגה הכפולה של שבת ויום הכיפורים, והיא חטאת השבת. הסיבה לכך היא שאיסור השבת קודם 'כרונולוגית' לאיסור יום הכיפורים, שכן הראשון זמנו מששת ימי בראשית, והשני תלוי בבית הדין המקדשים את החודש. ולכן כאשר הזיד בשבת אינו מביא חטאת, אף ששגג ביום הכיפורים.

תשובת אביי אינה כה ברורה, ואכן רבא מקשה עליה מיד: אין חשיבות להיסטוריה של קביעת שני הימים המקודשים. הדבר המכריע הוא שאיסור המלאכה בשניהם יורד לעולם יחדיו – מששקעה החמה ביום השישי. כיוון שכך מעמד שניהם שווה, וצריך היה לחייב על שגגת יום הכיפורים. אם כן, מדוע בכל זאת פטור? כאן מחדש רבא חידוש גדול. מדובר פה במקרה שמד, שבו לא היה ניתן לשמור על יום הכיפורים ביומו במהלך השבוע. באופן חד פעמי תיקנו חכמים לצום בשבת הצמודה לאותו יום הכיפורים (שבה השלטון לא יזהה שמדובר בשמירה על יום נפרד), כדי שלא ישתכח מישראל. באותו מקרה שעליו דיבר רב יצחק בר יעקב בר גיורי, שגגת יום הכיפורים אינה כלום, שהרי השבת באמת לא הייתה יום הכיפורים, ולכן כמובן אינה גוררת אחריה חטאת.

מסתבר שהשמד שעליו מדבר רבא אינו בדורו, וגם לא בדורו של ר' יוחנן, אלא בדור שאחרי מרד בר כוכבא, אותו דור של עשרת הרוגי מלכות (כך מוכיח ש' ליברמן במאמר משנות הארבעים של המאה הקודמת). לפנינו שרשרת משמעותית של מסירת מידע, מן המאה השנייה לספירה, עבור דרך ר' יוחנן, האמורא המרכזי ביותר בתלמוד הירושלמי, איש טבריה בן המאה השלישית, ועד לרבא בדור הרביעי בבבל.
 

ממאורע לעיקרון

קשור היה רבא לתורת ארץ ישראל קשר אמיץ. שמועות מרובות מביא רבא בשמם של אמוראי ארץ ישראל, כגון ר' אליעזר תלמידו של ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש חברו וגיסו. אך יותר מכול יש לו לרבא זיקה חזקה לר' יוחנן עצמו. הדבר מתבטא בצורות שונות על פני כל התלמוד, כפי שהראה צבי דור בפרקים הראשונים של ספרו, 'תורת ארץ ישראל בבבל'. רבא מביא מימרות בשמו, דן בדבריו ומסבירם, ולעתים אף מתקנם. מרשימות ביותר הן אותן המימרות של רבא, שלהן מקבילות מדויקות בירושלמי משמו של ר' יוחנן. זיקה זו קשורה בוודאי לתורת רבותיו של רבא, העולָה עד לראשון האמוראים רב, שלמד בפני רבי יהודה הנשיא עצמו. אך יותר מכול שימשו את רבא אותם נחותי המוזכרים בסוגייתנו, שהעבירו נכונה את תורת ארץ ישראל לבבל. הקשר ההדוק של רבא לנחותי, ובייחוד לרבין, מתועד יפה בכל רחבי התלמוד. השוואת המקורות השונים ובחינת קשרים אלו בין שני מרכזי התורה מסוגלת לסייע לחשיפת אותן אבני בניין סמויות שמהן בנוי המבנה המפואר של התלמוד. ואולי כך הוא גם במקרה שלפנינו.

מסתבר שמקורותיו של רבא אמינים הם ביותר, כמו שמעיד התלמוד עצמו: 'וכן כאשר באו רבין וכל הנחותי, אמרוה כרבא'. גם החוליה הראשונה בשרשרת, ר' יוחנן, מוסר שמועות מפי תנאים, כמו ר' שמעון בן יוחאי – בן אותו דור של שמד. אם כן, הסברו של רבא נכון, ומעוגן במסורות קדומות ובדוקות. אך מה באשר לתשובתו של אביי? כפי שהזכרנו, תשובתו זו אינה ברורה, אך יש בה דמיון מפליא לפתרונו של רבא – בית הדין הוא הקובע את זמנו של יום כיפור, בניגוד לשבת. ייתכן לכן שמקור הסברו של אביי זהה לזה של רבא, היינו אותו מקרה חד פעמי של שמד. מסורתו של אביי התגלגלה גלגולים רבים ובשלב מוקדם יחסית השתקעה בתורת בבל, ושם היא פשטה את לבושה ההיסטורי ולבשה לבוש הלכתי טהור. המאורע החד פעמי הפך לעיקרון הלכתי, ה'מקדים' את שבת ליום הכיפורים. לא יהיה זה רחוק לשער שרבא פקפק בנכונותו של ההסבר, וניסה לברר בעצמו דרך מקורותיו הוא את הדברים. ואכן, הנחותי, ובראשם רבין, הורידו את ההסבר הנכון מארץ ישראל לבבל, והבהירו שיסוד ההלכה הוא במקרה היסטורי.

אם אכן כך הם פני הדברים, הרי שבקטע תלמוד קטן נגלים לנו גלגוליה השונים של מסורת אחת, שמקורה באותם ימים קשים ואנושים של שמד, בשליש השני של המאה השנייה לספירה.

וניחתם כולנו לחיים טובים ולשלום, ביום השבת וביום צום הכיפורים הזה.