הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "אביי ורבא"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

חולין קח ע"א

גמ'. אמר אביי: טעמו ולא ממשו בעלמא - דאורייתא, דאי סלקא דעתך דרבנן, מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן - דחדוש הוא, אי חדוש הוא, אף על גב דליכא נותן טעם נמי! אמר ליה רבא: דרך בשול אסרה תורה. אמר רב: כיון שנתן."

1.
רש"י מסכת חולין דף קח עמוד א:

אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא - הא דאסרינן בכל איסורין משנתנו טעם בהיתר אע"פ שאין אוכל ממש כגון סילק האיסור ואין כאן אלא טעמו דאורייתא היא דגמרינן מבשר בחלב דאסריה רחמנא באכילה כדגמרינן לקמן /חולין/ (דף קטו:) מלא תבשל שלשה פעמים האמורים בתורה ואע"ג דכי מסלק זה מתוך זה לאחר בשולו אין כאן אלא הטעם ומיניה גמרינן לכל איסורין במה מצינו.
דאי ס"ד - בכל שאר איסורין טעמו דרבנן היא דלא גמרינן להו מבשר בחלב.

רש"י מסביר שלפי אביי המקור לדין הכללי של "טעם – כעיקר" [שנתינת טעם אוסרת את ההיתר אע"פ שאינו אוכל ממש] נלמד מאיסור בשר וחלב – ממשנתנו.

2.
תוספות מסכת חולין דף קח עמוד א:

מבשר בחלב מ"ט לא גמרינן כו' - וא"ת דהכא משמע דנפקא ליה לאביי טעם כעיקר מבשר בחלב ואילו בפ' אלו עוברין (פסחים דף מד:) ובפ' ג' מינין (נזיר דף לז.) פליגי ר' עקיבא ורבנן למר נפקא ליה טעם כעיקר ממשרת ולמר מגיעולי עובדי כוכבים ואביי דאיירי בההיא סוגיא משמע דידע לההיא ברייתא

תוס' מקשה על רש"י ומביא סוגיה אחרת שמשמע ממנה שהמקור לדין "טעם – כעיקר" הוא ממחלוקת רבי עקיבא וחכמים מאיזה פסוק בדיוק לומדים [ולא מ"בשר וחלב"].

2.1
ותוס' מחזק את קושייתו ומדגיש שהקושיה היא על אביי עצמו [כפי שרש"י הסבירו], שהרי באותה סוגיה מופיע גם אביי [זאת אומרת, שאביי הכיר את הדרשות של רבי עקיבא וחכמים, ומדוע בסוגייתנו אביי אומר שלומדים מבשר וחלב [לפי הסבר רש"י].

3.

וי"ל דאביי קבלה מרבא שדחה לו וחזר בו.

עונה תוס' תשובה עקרונית: בסוגייתנו אביי חזר בו מפני קושיית רבא. משמע מתוס' שבסופו של דבר גם אביי לומד את העיקרון של "טעם כעיקר" לכל איסורי התורה מהדרשות של רבי עקיבא וחכמים.

4.
מכאן ניתן לענות תשובה קבועה לכל קושיה של "סוגיות סותרות" ולומר, שחכמי הסוגיה האחת חזרו בהם. אולם בסוגייתנו יותר ברור מפני שמדובר באותו אמורא [אביי] ועל נימוק שיש לעובדה שחזר בו [קושיית רבא].

4.1
ויש להדגיש, שתוס' מקשה מאביי על אביי עצמו. שהרי ללא זה יכולנו בכלל להתעלם מדברי אביי, שהרי הכלל הוא שהלכה כרבא נגד אביי [כנראה גם כאשר אחד מקשה על חברו].

5.
וראה עוד ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קע.

6.
וכן ראה סיכום העניין הנ"ל ב"שוטנשטיין", הערה 11 בסופו