הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
תנאים ואמוראים: "דבי רבי ישמעאל" ו"רב אשי" ; "סוגיא כוותיה"
[תנאים ואמוראים; באור מושג]
חולין קטו ע"ב
דבי רבי ישמעאל תנא: +שמות כ"ג+ +שמות ל"ד+ +דברים י"ד+ לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים, אחד - לאיסור אכילה, ואחד - לאיסור הנאה, ואחד - לאיסור בשול."
1.
בסוגיה [הקודמת] מובאת דעתו של רב אשי שלומד את האיסורים ממקור אחר, והנה הרמב"ם לא פוסק כדעתו.
2.
יד המלך הלכות מאכלות אסורות פרק טז הלכה ו:
אמנם כל זה גופא צריך טעמא רבה ויסוד נכון, דהלא דבר זה הוא נגד כללי הש"ס המסורים בידינו דהלכה כסתימת רבינו ור' אשי, אם לא במקום דנאמר בו בפירוש דהא דר' אשי בדותא הוא, דהמקומות ההם הוציאו מן הכלל, ומפני מה נדחה במסקנא מלתא זו דר' אשי.
בדרך כלל יש לפסוק בש"ס כרב אשי.
וחשוב לציין: כאן לא מדובר בדינים שונים אלא "רק" במקור הדין - מאיזו דרשה נלמד הדין.
2.1
המשך:
וצריכין אנו לומר דמשום דבספרי פרשת ראה פיסקא צ"ג הובא שם פלוגתא דר' אליעזר ואחרים, וזה לשון הספרי, מנין לצורם אוזן הבכור ואוכל ממנו שעובר בלא תעשה, תלמוד לומר [דברים יד, ג] לא תאכל כל תועבה, אחרים אומרים בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, נאמר כאן תועבה ונאמר להלן [שם יז, א] לא תזבח לה' אלהיך שור ושה, מה תועבה האמורה להלן בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, אף תועבה האמור כאן בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, ע"כ. הרי לנו בהדיא דבין ר"א ובין האחרים שתיהם המה דלא כדרשת ר' אשי זו בקרא דלא תאכל כל תועבה, דר"א מיתורא דקרא דריש לאיסור צורם אוזן בכור אבל לא לשאר איסורים, ולדרשת רב אשי כל איסורים שתיעבה התורה המה בלא תאכל, וממילא גם צורם אוזן הבכור הוא בכלל מה שתיעבתי לך, ובלא יתורא דקרא הוא בלאו דלא תאכל. וגם להאחרים דמפיק להו להאי קרא דלא תאכל כל תועבה לאוכל פסולי המוקדשין בלא פדיון, מוכח ג"כ דהמה דלא כר' אשי, דעכ"פ גם המה דרשי מיתורא דקרא זה דלא תאכל כל תועבה, ולר' אשי אין קרא זה מיותר כלל, דלגופא איצטריך דכל מה שתיעבתי לך הוא בבל תאכל, אלא ודאי דר' אליעזר וגם האחרים לא סבירא להו הא דר' אשי, והילכך שפיר אידחי כל עיקר מלתא דר' אשי מקמי' הני תנאי.
הוא מסביר, שיש תנאים שלא סוברים כרב אשי ולכן הרמב"ם לא קיבל את דעת רב אשי.
3.
וקשה, הרי האמוראים רשאים לפסוק גם כנגד תנאים [וכנראה היה להם מקור אחר].
4.
ראה "מתיבתא", הערה יח, שרב אשי מסדר התלמוד ידע שדרשתו של "רבי ישמעאל" היא המקור העיקרי של איסור אכילה והנאה בבשר וחלב, וכל שאר הדרשות "רק" "רמזו" מפסוקים אחרים. וכן ראה "שוטנשטיין", הערה 13.
5.
אבל עדיין קצת קשה, מדוע "עורך הגמרא" סידר את דברי רבי ישמעאל באמצע הסוגיה, לפניו היו דרשות ואחריו מובאות דרשות אחרות. אם הלכה כמותו, שיופיע בסוגיה ראשון ברשימה או אחרון ברשימה.
6.
ובעיקר קשה מאד:
הליכות עולם שער חמישי פרק ג:
ו. מסורת בידינו וביד כל תלמידי חכמים שכל מקום ששנינו בראש הפרק א"ר פלוני כגון אמר ר"ע מנין לע"ז וכו' כך היא הלכה,
ובכל מקום ששנינו בראש הפרק ר' פלוני אומר כגון ר' אליעזר אומר דשבת אינה הלכה.
וכיוצא בזה בגמרא
שכל מקום שאומר תנא דבי רבי ישמעאל - כך הלכה
ובכל מקום שאומר דבי רבי ישמעאל תנא - אינה הלכה:
משמע ממנו שבסוגייתנו – שהניסוח הוא "דבי רבי ישמעאל תנא" – צריך לקבוע הלכה שלא כרבי ישמעאל !!!
7.
ואולי יש לחלק בין קביעת דין על ידי "דבי רבי ישמעאל תנא", לבין "רק" חיפוש דרשה לדין ידוע, שאז הכלל של ה"הליכות עולם" לא מחייב.
8.
ואולי ניתן לומר כך: רב אשי עצמו באמת לא פוסק כ"דבי רבי ישמעאל" [ולא כשאר הדרשות, אלא כדרשת עצמו], ורק בדורות שאחרי רב אשי [משל, הסבוראים] הכריעו לאור שיקולים שונים שהלכה כ"דבי רבי ישמעאל". יתכן שהלכה נפסקה כמותו בגלל סוגיות אחרות שמביאות את דרשתו של "דבי רבי ישמעאל" [כגון – מסכת קידושין, דף נז עמוד ב], וממילא הסוגיה שם היא "סוגיה כוותיה" - כדבי רבי ישמעאל.
8.1
אמנם גם הסבר זה קצת קשה, שהרי ברור לעין כל שעיקר הדיון במציאת המקור לדין איסור אכילה ואיסור הנאה של בשר בחלב הוא בסוגייתנו, ולא בסוגיה שבמסכת קידושין.
