הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: "איבעית אימא"; "קושיה גמורה"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
חולין קיט ע"א
אמר רב: אין יד לפחות מכזית, ואין שומר לפחות מכפול, ורבי יוחנן אמר: יש יד לפחות מכזית, ויש שומר לפחות מכפול;
מיתיבי: ב' עצמות ועליהן ב' חצאי זיתים והכניס ראשיהן ב' לבית, והבית מאהיל עליהן - הבית טמא, יהודה בן נקוסא אומר משום רבי יעקב: היאך שני עצמות מצטרפין לכזית?
ורב, האי במאי אוקים לה? אי ביד - קשיא רישא, אי בשומר - קשיא סיפא!
איבעית אימא בשומר, איבעית אימא ביד;
איבעית אימא ביד, והוא דאמר - (כרבי יהודה) +מסורת הש"ס: [כיהודה]+ בן נקוסא,
ואיבעית אימא בשומר, והוא דאמר - כתנא קמא;
ורבי יוחנן אמר: כולה ביד, והוא דאמר - כת"ק.
1.
הגמרא מקשה על רב, שדבריו אינם מתאימים לשני התנאים בברייתא ["תנא קמא" ו"יהודה בן נקוסא"]
2.
ותשובת הגמרא היא, שאמנם דברי רב מתאימים בחלקם לכל אחד מהתנאים החולקים בברייתא.
3.
ולכן אומרים הפרשנים שכבר הקושיה איננה "קושיה גמורה"
תוספות מסכת חולין דף קיט עמוד א:
ורב במאי מוקי לה אי ביד קשיא רישא – הוה מצי למימר לרבי יוחנן אי ביד אי בשומר קשיא סיפא ולאו קושיא גמורה היא דמקשה לרב אלא פירוש בעלמא דמפרש מילתיה אליבא דכולהו תנאי.
מסביר תוס', שכל הקושיה היא למעשה הסבר - "פירוש בעלמא" – שנועד לבדוק לפי איזו שיטה בברייתא מתאימים דברי "רב". מעניין להסיק מכאן שהביטוי "מיתיבי" - לפעמים - איננו פותח קושיה "גמורה".
4.
נעיין בכמה דוגמאות בדברי הראשונים בעניין קושיה שאיננה "קושיה גמורה" ומשמעותה:
5.
חידושי הריטב"א מסכת עירובין דף פא עמוד א:
"תנינא חדא זימנא" בכל מערבין ומשתתפין. פי' דהא "סתם משנה" היא בפ' בכל מערבין וקס"ד דההיא דהתם והא דהכא כלהו בחדא גוונא מיירי בין בעירובי תחומין בין בעירובי חצרות, וא"ת ואכתי מאי קושיא דהא "סתם ואחר כך מחלוקת" הוא וטובא איכא דכוותה בתלמודא, יש שתירצו בתוס' דלאו "קושיא גמורה" היא אלא משום דידע בה טעמא שקיל וטרי בה בדרך קושיין ותירוץ, ...
מדבריו משמע שלעיתים יש בהסבר ה"סופי" איזשהו טעם ונימוק, ולכן הגמרא מנהלת מהלך של "קושיה" ו"תרוץ". ניתן לכנות זאת: "מהלך דידקטי" [באמצעות "קושיה" ו"תרוץ"].
5.1
ונראה שקושיה מסוג זה נשאלת על ידי "עורך הגמרא" [או על ידי הסבוראים].
6.
חידושי הריטב"א מסכת בבא מציעא דף צד עמוד א:
ועוד דכיון דקתני בברייתא אבא חלפתא אומר משום ר"מ מכלל דרבנן פליגי עליה ומסתמא היינו רבי יהודה בר פלוגתיה, ובודאי דהא לאו קושיא גמורה היא דפריך תלמודא דהא אפשר דהאי תנא סבר לה כרבי יהודה בחדא ופליג עליה בחדא, אלא כל היכא דאפשר לאוקמה אליבא דחד תנא טפי עדיף.
ההסבר הנ"ל מתאים גם לסוגייתנו: יש עדיפות להסביר את דברי "רב" לפי כל התנאים בברייתא.
7.
שיטה מקובצת מסכת כתובות דף טז עמוד א:
ודקא ארי לה מאי קא ארי לה וכו'. פי' ארי לשון קושיא הוא וכדאמרינן בפרק המניח ת"ש מדאיירינן גלל וכן כתב הרב בעל הערוך ז"ל בערך אר ואפשר דהיינו מלשון ארירא וחסרון וקשיא דהא מעיקרא לא הוה פריך להדיא עד דנימא לשון ארי אלא דקאמר לימא תנן וכו' ולשון לימא לאו קושיא גמורה הויא וי"ל דלכך כתב רש"י ז"ל. ודקא ארי לה. ...
בקטע הנ"ל הוא מדגיש שהביטוי "ודקא ארי לה..." [או: "ודקארי לה"] משמעותו – פתיחה לקושיה של "לאו קושיה גמורה".
8.
שיטה מקובצת מסכת בבא בתרא דף קכה עמוד א:
לרב נחמן קשיא מאי שנא קרקע כו'. דסבירא ליה לאביי דלא עדיפי מעות לחשבן מוחזקין אף על גב דלאפרועי במעות קאי טפי מקרקע דעיקר אסמכתא עליהן ואין זו "קושיא גמורה" אלא שלא היתה סברת החלוק שקולה ונראית בעיני אביי ולפיכך לא הוצרך רבה לתרץ לנו את זה לדעת בני מערבא. ועוד ...
הוא מדגיש ש"לאו קושיה גמורה" מפני שהקושיה מבוססת על "סברת חילוק" שאינה "שקולה".
9.
שיטה מקובצת מסכת בבא בתרא דף קכה עמוד א:
... ועוד יש לומר דהא דקא מקשה אביי מהאי דרב נחמן אמר רבה בר אבוה לא להקשות קושיא גמורה נתכוון אלא לחזק שאלתו הראשונה ששאל מאי שנא קרקע דלא דלאו האי קרקע שבק להון כו' וחזר לחזק את הסברא הזאת דכיון דשמעינן ליה לרב נחמן דאמר ביתומים שגבו קרקע לאו נכסי דקנו יתמי נינהו אלא אמרינן קנויה היתה לאביהם משעת הלואה ואפילו הכי אמרינן לענין בכור גב...
כאן הוא משתמש בביטוי "קושיא גמורה", הכוונה –אם הקושיה לא קושיה גמורה - שהקושיה באה "לחזק" את השאלה הראשונה, ואיננה עומדת בפני עצמה.
10.
ערוך השולחן יורה דעה הלכות בשר בחלב סימן צג:
ויראה לי דהנה כללא בידינו מפי הגאונים דכל היכי שאומר בעל הש"ס קשיא ולא תיובתא אינה "קושיא גמורה" ולכן כדפריך הגעלה נמי לא ליבעי קשיא יש לתרץ בפשיטות דזהו הכל לרבי אבל לחכמים בהכרח להיות הגעלה דהיינו מריקה ושטיפה שזהו גזירת התורה בקדשים ומקודם ...
כאן הוא מתכוון ללמדנו, שאם הקושיה איננה "קושיה גמורה" הרי שניתן ליישבה, וכך הוא מגדיר את הביטוי "קשיא" בגמרא, לעומת הביטוי "תיובתא" שמבטאת קושיה גמורה.
11.
לפי הנ"ל אולי אפשר לומר מדוע הגמרא בתרוץ שבסוגייתנו כופלת את צמד הביטויים "איבעית אימא". קודם היא קובעת ששני האופציות שבדברי רב ניתנים ליישוב בברייתא, ואחר כך הגמרא
12.
חוזרת ומפרטת כיצד היישוב הוא לפי שני התנאים בברייתא.
וראה "מתיבתא", הערה א, שה"איבעית אימא" בסוגייתנו איננו כמשמעות של כל "איבעית אימא" "רגיל" בש"ס, כי אין כאן שני תרוצים, אלא זהו "סיום הפרוש".
