כדרך המלכים
חולין קלב ע"ב
"אמר רב חסדא: מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי, ואין נאכלות אלא בחרדל, מאי טעמא? - אמר קרא (במדבר יח, ח) לְמָשְׁחָה - לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים".
וכתב התוספות:
"אין נאכלין אלא צלי ואלא בחרדל - וא"ת דבפרק כל התדיר (זבחים דף צ ע"ב) אמרינן: 'ובכולן רשאין הכהנים לשנות באכילה לאוכלן צלויין שלוקין מבושלין', ואמר בגמרא (שם דף צא ע"א) 'טעמא משום דכתיב בהו למשחה [פירוש] לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין'!
ונראה דודאי כמו שטוב לו ונהנה יותר מצי אכיל להו, אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק ומבושל יאכל צלי שהוא דרך גדולה יותר".
כלומר,
בגמרתנו דרש רב חסדא, כדרך שהמלכים בוחרים להם את המשובח ביותר.
ובזבחים אמרו, כדרך שהמלכים בוחרים להם באיזו דרך שיחפצו, בלא הגבלה, אם רצונם באופן שאינו נחשב למשובח ביותר. שכן "רצונו של אדם הוא כבודו" (תוספות ר"י הזקן מסכת קידושין דף לא ע"ב; ספר חסידים סימן קנב; ועוד).
ועדיין צריך ביאור,
וכי אין כאן סתירה?
מהי באמת דרכם של מלכים, האופן המשובח ביותר, או כל דרך שהיא?
אלא שאכן דרך מלכים ליטול את המשובח, אלא שאמרו במסכת פסחים דף פח ע"ב:
"שחט גדי וטלה... מעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם: צאו ושחטו עלינו את הפסח, ויצאו ושחטו עליהן שני פסחים. באו ושאלו את המלך, אמר להם: לכו ושאלו את המלכה. באו ושאלו מן המלכה, אמרה להם: לכו ושאלו את רבן גמליאל. באו ושאלו את רבן גמליאל, אמר להם: מלכה ומלך דדעתן קלה עליהן - יאכלו מן הראשון".
ופירש רש"י: "שדעתן קלה - כדאמרן, שאין מקפידין אם גדי אם טלה".
כלומר, אמנם לרוב העם הטלה השמן עדיף מהגדי הכחוש. אולם מלך ומלכה רגילים תדיר במשובח ביותר, דא עקא שדוקא משום כך מתקיים בהם הכתוב "עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא" (במדבר יא, כ), וכבר חפצים הם בגיוון. לכן דעתן קלה ומתנודדת, פעם חפצים בגדי ופעם בטלה.
אמנם לדרך הדרש כל הסוגיה מתפרשת להיפך.
אמרו בשם הגר"א בספר קול אליהו על אגדות על הש"ס על מסכת בבא מציעא דף פו ע"ב:
"אמר ר' חנן בר רבה כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל.
ויש לפרש על פי רמז דהנה איתא במדרש (זהר ח"א קב) על הפסוק והשענו תחת העץ שהיה לו לאברהם אבינו ע"ה סימן על ידי העץ להכיר בהאורחים אם הם אנשים הגונים וכשרים, או פוחזים וריקים, ואם היו אורחים הגונים הי' מכניסם, והנה שלשה מדות טובות יש באנשים אשר נוכל לחשוב אותם להגונים וכשרים, א' אוהב את העניים, ב' מסתפק במיעוט, ג' לב חרד לדבר ה', ואלה הג' מדות יש לרמז בתיבת "בחרדל", א' בחר דל, ב' חדל רב, ג' חרד לב, וזהו שאמר שהאכילן לאנשים שנרמזו בשלש לשונות שבחרדל. (פני אריה על התורה להגאון מהרא"ל הורוויץ ז"ל בפ' וירא)".
מעתה גם סוגייתנו מתפרשת כך:
"אמר רב חסדא: מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי".
צלי הוא תפילה בארמית, אינן נאכלות אלא דרך הכנעה, כבתפילה.
"ואין נאכלות אלא בחרדל".
בבחירת הדל, בחדלון מרב, ובחרדת הלב.
"מאי טעמא?! אמר קרא (במדבר יח, ח) לְמָשְׁחָה – לגדולה!".
הכיצד?! והלא גדולה בעינן, ולא הכנעה וחרדה! כאדון, בלא חידלון!
על כך התשובה: "כדרך שהמלכים אוכלים".
כדרך שאמרו בתפילת המלך, במסכת ברכות דף לד ע"ב:
"המלך - כיון שכרע, שוב אינו זוקף, שנאמר: (מלכים א ח, נד) וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וגו' קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה' מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו".
שכך דרך המלכים דיהודאי, דוקא לרוב רוממותם, הריהם מכניעים עצמם בפני קונם.
כלשון רש"י שם: "כל מה שהוא גדול ביותר צריך להכניע ולהשפיל עצמו".
ודבקים הם בכך במידותיו של הקב"ה, כדברי רבי יוחנן בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת עקב דף טו ע"א:
"כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שם אתה מוצא ענותנותו".
