הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "איבעית אימא"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

חולין קלג ע"ב

והמשתתף עמהן צריך לרשום. ואפילו עם העובד כוכבים? ורמינהו: המשתתף עם כהן - צריך לרשום, והמשתתף עם העובד כוכבים ופסולי המוקדשים - אין צריך לרשום!
הכא במאי עסקינן - דיתיב עובד כוכבים אמסחתא; דכותה גבי כהן דיתיב אמסחתא, אמאי צריך לרשום? דאמרי בשרא קא זבין; אי הכי, עובד כוכבים נמי אמרי בשרא קא זבין!
אלא הכא במאי עסקינן - דיתיב עובד כוכבים אכספתא; דכותה גבי כהן דיתיב אכספתא, אמאי צריך לרשום? אמרי המוני הימניה; עובד כוכבים נמי אמרי המוני הימניה! אין אמונה בעובד כוכבים;
איבעית אימא: סתם עובד כוכבים מפעא פעי.

1.
רמב"ם הלכות ביכורים פרק ט הלכה י:

השוחט לעכו"ם ולכהן פטור מן המתנות, והמשתתף עם הכהן צריך שירשום חלקו כדי שיניח המתנות בחלק הכהן, שאם לא ציין חלקו חייב במתנות מפני שאין הכל יודעין שהכהן שותף לו, לפיכך אם היה הכהן עומד עמו במטבחיים ונושא ונותן עמו אינו צריך לרשום, והמשתתף עם העכו"ם אינו צריך לרשום שסתם עכו"ם מרבה דברים ומודיע לכל שהוא שותף ואע"פ שאינו עמו בשעת מכירה.

2.
כסף משנה הלכות ביכורים פרק ט הלכה י:

וליישב דברי רבינו צ"ל שהוא ז"ל סובר דכי אמרינן ואב"א עכו"ם מיפעא פעי לא בדיתיב אמסחתא היא אלא אע"ג דלא יתיב אמסחתא עכו"ם מיפעא פעי אפילו חוץ למטבחי' ומודיע לכל שהוא שותף ומש"ה תניא דהמשתתף עם העכו"ם אינו צריך לרשום ומתניתין דקתני המשתתף עמהם צריך לרשום אכהן דוקא קאי ולא אעכו"ם ומאי עמהם עם כהנים דעלמא וה"מ בדלא יתיב אמסחתא או אכספתא אבל אי יתיב אמסחתא או אכספתא אין צריך לרשום דמוכחא מילתא שהוא שותף וז"ש ונושא ונותן עמו דיתיב אכספתא נמי בכלל נושא ונותן שהרי הוא מקבל ממנו המעות שקיבל מהלוקחים
דאל"כ איכא למיתמה על רבינו דנהי דפסק כלישנא דאי בעית אימא משום דבתרא היא אמאי פסק לענין משתתף עם כהן כלישנא דמסחתא דקמא הוא לכך אני אומר שפסק כדברי שניהם דס"ל לרבינו דלענין דינא לא פליגי לישני:

ה"כסף משנה" מסביר שהרמב"ם פוסק כעיקרון [הכוונה כעיקרון בכל ההלכות, אלא שכאן הוא לא מדגיש זאת במפורש] כ"לישנא בתרא" [=לשון אחרון]. כלומר, תמיד בכל סוגיה שיש בה שני תרוצים לקושיה אחת, אזי התרוץ השני נקרא "לשון אחרון" ויש לו ניסוחים שונים, [כגון "איבעית אימא" - בסוגייתנו].

2.1
והוא מסביר ומוכיח שהרמב"ם בסוגייתנו משתמש גם עם ה"לשון ראשון" מכיוון שלדעת הרמב"ם שני הלשונות – בסוגייתנו – "לא פליגי".

3.
ונראה לומר: שדווקא כאן יתכן ששני הלשונות לא חלוקים ביניהם, מפני שה"לשון ראשון" מנוסח ב"הכא במאי עסקינן..." - שבדרך כלל הוא לשון שמתקבל להלכה.

4.
וראה גם "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רנז.