הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
מצוות שילוח הקן
חולין קלח ע"ב - קמב ע"א
מצוות שילוח הקן היא מצוה שמופיעה רק פעם אחת בתורה, וגם בש"ס אין הרבה סוגיות שעוסקות בה, ועיקר הדינים שלה מרוכזים בפרק האחרון של מסכת חולין. וכך כתוב בתורה:
1. דברים פרק כב פסוקים ו- ז
כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:
מתוך הדיוקים השונים בתורה, דייקו חז"ל כמה דינים: העובדה שכתוב 'כי יקרא' מלמדת שהדבר צריך להיות במקרה ולא בעוף שנמצא בחזקתך. העובדה שכתוב 'ציפור' מלמדת שמדובר רק בעוף טהור ולא בעוף טמא שאינו נקרא בשם 'ציפור'. העובדה שכתוב 'ואת הבנים תיקח לך' מלמדת שלא מדובר בעוף שאסור בהנאה או במוקדשין. וכך מובא במשנה שלמדנו השבוע בדף היומי:
2. מסכת חולין פרק יב משניות א - ב
שלוח הקן נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין חומר בכסוי הדם משלוח הקן שכסוי הדם נוהג בחיה ובעוף במזומן ובשאין מזומן ושלוח הקן אינו נוהג אלא בעוף ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן איזהו שאינו מזומן כגון אווזין ותרנגולין שקננו בפרדס אבל אם קננו בבית וכן יוני הרדסיאות פטור משילוח:
עוף טמא פטור מלשלח עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור וטהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשלח קורא זכר רבי אליעזר מחייב וחכמים פוטרין:
אגב, מקובל לחשוב שישנן רק שתי מצוות שהתורה מבטיחה בצמוד אליהן גם אריכות ימים, והם כיבוד אב ואם ושילוח הקן. וכך נאמר בכיבוד אב ואם:
3. שמות פרק כ פסוק יא
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ:
על סמך הדמיון בין שתי ההבטחות האלו אומרת הגמרא שזה בא ללמד אותנו שאין אנו יכולים להעריך את ערכן של המצוות:
4. תלמוד ירושלמי מסכת פאה פרק א הלכה א
אמר רבי בא בר כהנא: השוה הכתוב מצוה קלה שבקלות למצוה חמורה שבחמורות. מצוה קלה שבקלות - זה שילוח הקן, ומצוה חמורה שבחמורות - זה כיבוד אב ואם, ובשתיהן כתיב "והארכת ימים"
ואולם, יש להעיר שישנה עוד מצוה שגם עליה אנו מובטחים באריכות ימים, והיא נקיון הכפיים במקח וממכר:
5. דברים פרק כה פסוקים יג-טו
לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ:
נחזור לעניין שילוח הקן: המשנה אומרת שכאשר אדם מתפלל אסור לו לומר 'על קן ציפור יגיעו רחמיך':
6. משנה מסכת ברכות פרק ה משנה ג
האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו
ומסביר הרמב"ם את האיסור הזה כך:
7. פירוש המשנה לרמב"ם מסכת ברכות פרק ה משנהג
ענין אמרו 'על קן צפור יגיעו רחמיך', הוא שיאמר כשם שחסת על קן צפור ואמרת "לא תקח האם על הבנים" כך חוס עלינו. שהאומר כן משתקין אותו, לפי שהוא אומר שטעם מצוה זו בגלל רחמי הקב"ה על העוף, ואינו כן, לפי שאילו היה דרך רחמים לא היה מתיר השחיטה כלל, אלא היא מצוה שִׁמְעית שאין לה טעם.
אומר הרמב"ם שברור שמצוות שילוח הקן אינה נובעת מתוך רחמים על הציפור, שהרי אם היה הדבר כן היה אסור לשחוט את הציפור מכל וכל. עצם העובדה שמותר לשחוט את הציפור מלמדת אותנו שהסיבה למצוות שילוח הקן היא אחרת.
אך הרמב"ן חולק על הרמב"ם והוא אומר באחד ההסברים שלו שהסיבה למצוה היא רחמים על הציפור:
8. רמב"ן דברים פרק כב פסוק ו
כי יקרא קן צפור לפניך - גם זו מצוה מבוארת מן "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא.
ראינו, אם כן, שני נימוקים למצוה זו: רחמים על הציפור או מניעת הכרתת המין. השאלה היא מדוע, אם כן, המצוה קיימת רק לגבי עופות טהורים? הרי אפשר לרחם גם על מינים טמאים, וגם השחתת המין קיימת לכאורה גם במיני עופות טמאים! מסביר האברבנאל שאנחנו לא אמורים לרחם על הציפור עצמה אלא על עצמנו, ולכן כל מה שנועד לשרת אותנו אסור לנו להשחית אותו לגמרי:
9. פירוש אברבנאל על התורה, דברים כב, ו
ונראה לי שמלבד הרחקת האכזריות ותיקון התכונות מאיתנו, הנה כיוונה התורה בזה עוד להרחיק ההפסד האפשרי להיות קודם זמנו שתתמיד הווית ההוויה בכל מה שאפשר מאשר תיקן הוויתם לעשות פרי שהם הבנים כמו העץ העושה פרי. וציוה הקב"ה שלא ישחית הדבר המוליד ועושה פרי אבל כמו שהותרה כריתת הפרי ונאסרה כריתת העץ... ככה ציוה שניקח הבנים - שהוא הפרי שהאם נותנת בהיותה רובצת עליהם - ולא נשחית העץ בעצמו, אבל נשלח את האם כדי שאנחנו נזון מן הבנים או האפרוחים והאם תעשה פרי אחר ותתמיד ההויה וההטבה. ואמנם חכמינו ז"ל... קיבלו שאין חיוב המצוה כי אם בעוף טהור וביצים ואפרוחים טהורים לא בטמאים... ואמנם הטמאים הם כעץ אשר לא עץ מאכל הוא שמותר לכרתו, לפי שאין הרחמים על הבעלי חיים ועל העצים כי אם על האדם שנברא הכל לתועלתו. ולזה היה סוף המאמר "למען ייטב לך והארכת ימים", ר"ל שלא היתה המצוה הזאת לתועלת הבעלי חיים כי אם למען ייטב לאדם כשתתמיד בהם הוייתה למען יאכל ממנה פעמים אחרות, וזהו 'והארכת ימים', ר"ל כיון שאתה עתיד להאריך ימים בארץ, הנה אתה צריך אל התמדת ההויה במזונות כדי שיספיקו אליך בהזנת ימים רבים.
שד"ל מוסיף דבר נוסף בהסבר מצוה זו: המטרה אינה לרחם על הציפור, אלא למנוע מצב שנרגיש שרחמי הציפור על הגוזלים היתה שטות, ובכך אנחנו עלולים להפוך להיות אכזריים יותר:
10. פירוש שמואל דוד לוצאטו על התורה, דברים כב, ו
כשאדם קרב אל הקן, אלמלא רחמיה על בניה היתה האֵם נמלטת לנפשה ועוזבת אפרוחיה. אבל היא - מאהבתה את בניה - תשליך את נפשה מנגד ותעמוד שם להצילם ולא תברח למלט את נפשה. על כן אין ראוי לקחתה. שאם יהיה אדם לוקחה, יהיה מעשה הצדקה והאהבה שאהבה את בניה גורם לה רעה. והנה המכוון במצוה הזאת היא לכבד המידות הטובות ולקבוע בלבותינו כי לא יצא מצדקה הפסד. שאם היה מותר לקחת האֵם תחת אהבתה את בניה, היה מתרשם בלב האדם כי החמלה עניין גרוע ומנהג שטות הגורם רעה לבעליו, ועכשיו שלקיחתה אסורה לנו, יקר תפארת מידת החמלה יוחק בלבנו חיקוי עמוק.
עד כמה צריך אדם לטרוח כדי לקיים מצוה זו? הגמרא אומרת כך:
11. תלמוד בבלי מסכת חולין דף קלט, ב
תנו רבנן "כי יקרא קן צפור לפניך" מה ת"ל? לפי שנאמר "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך" יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן? ת"ל כי יקרא - במאורע לפניך.
מוכח מכאן, לכאורה, שאין לרדוף אחרי קיום המצוה הזו, ורק אם היא מזדמנת ישנה מצוה לקיים אותה. לכאורה אם אין בכוונתו של אדם ליהנות מהגוזלים אין שום מצוה לשלח את האם. ואולם, בזוהר ראו סודות גדולים טמונים במצוה זו, וע"פ זה המקובלים נהגו לחפש אחר אפשרויות לקיים את המצוה, וגם אם לא רצו את הגוזלים קיימו את מצוות שילוח הקן. הזוהר אומר ששילוח האם גורם למלאך הממונה על העופות לצעוק בשמים, וזה מעורר את הקב"ה לדרוש גם מסניגורם של ישראל לצעוק על צער השכינה:
12. תיקוני זוהר תקונא שתיתאה דף כג, א
שלח תשלח תא חזי מלאכא אית דממנא על עופין דאינון נפשין דאתקריאו צפרין וסנדלפו"ן שמיה ובזמנא דישראל מקיימי האי פקודא ואזלת אימא מתתרכא ובנין צווחין איהו אוליף זכו על עופין דיליה ויימא לקודשא בריך הוא והא כתיב בך ורחמיו על כל מעשיו אמאי גזירת על האי עופא דאתתרכת מקינה וכן מטטרו"ן אוליף זכו על עופין דיליה דאינון רוחין דפרחין בבני נשא... ובזמנא דישראל מקיימין האי פקודא כל ממנא אוליף זכו על עופין דיליה וקודשא בריך הוא מה עביד כניש לכל חיילין דיליה ויימא וכי כל ממנא דעופי דלתתא אוליף זכו על עופין דיליה דממנא עלייהו ולית בכו מאן דאוליף זכו על בני דאינון ישראל בני בכרי ישראל ועל שכינתא דאיהי בגלותא דקנא דילה דאיהי ירושלם חרבה ובנוי בגלותא תחות יד אדונים קשין אומין דעלמא ולית מאן דבעי עלייהו רחמי ויוליף זכו עלייהו בההוא זמנא צווח קודשא בריך הוא ואמר למעני למעני אעשה ואעשה למען שמי ובדא יתער רחמי על שכינתיה ועל בנוי דבגלותא.
תרגום: "שלח תשלח" - בוא וראה, מלאך יש שממונה על העופות, שהן הנפשות שנקראות ציפורים, וסנדלפון שמו. ובזמן שישראל מקיים אותה מצוה והולכת האם המשולחת ובניה צווחין, הוא מלמד זכות על העופות שלו ואומר לקב"ה: והרי כתיב בך 'ורחמיו על כל מעשיו'!? למה גזרת על העוף המשולחת מקינה? וכן מטטרון מלמד זכות על העופות שלו שהן הרוחות הפורחות בבני האדם... ובזמן שישראל מקיימים את המצוה הזו כל ממונה מלמד זכות על העופות שלו והקדוש ברוך מה עושה? מכנס את כל חילותיו ואומר: וכי כל ממונה של עופות שלמטה מלמד זכות על עופות שהוא ממונה עליהם, ואין בכם אפילו אחד שמלמד זכות על בניי, שהם ישראל, 'בני בכורי ישראל', ועל השכינה שהיא בגלות, שהקן שלה הוא ירושלים חריבה ובניה בגולה תחת יד אדונים קשים, אומות העולם, ואין מי שמבקש עליהם רחמים ומלמד זכות עליהם. באותו זמן צווח הקדוש ברוך הוא ואומר: למעני למעני אעשה ואעשה, למען שמי. ובזה יתעוררו רחמים על השכינה ועל בניו שבגלות.
מהסיבה הזו ע"פ הזוהר יש לחפש אחר אפשרות לקיים את המצוה הזו, כי עצם קיום המצוה גורם לכך שהקב"ה מתעורר ברחמים על ישראל. לכן גם אם אדם אינו זקוק לביצים או לאפרוחים הוא צריך לשלח את האם כדי שהם יצווחו, והצווחה שלהם תעורר את רחמי השמים על ישראל. הדברים הפוכים ממה שאנחנו רגילים לחשוב: מטרת המצוה היא להתאכזר אל העופות, כדי שזה יעורר רחמים על ישראל!
גם בזוהר על מגילת רות מופיעה השוואה בין הציפור המשולחת לכנסת ישראל שגורשה מארץ ישראל:
13. זוהר חדש מגילת רות דף כה, ב
מאן דחס שבק אימא ובנהא ואזיל ליה. ומה דאימא מתרכא מן הקן דילה מה היא אומרת אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי בני לבין האומות ועל דא ירחם הקב"ה דהא רחמנא לא אשתכח אלא הכי. ועל דא שכינה צועקת על בניה והא כתיב שלח תשלח תרין שלוחין דאינון בית ראשון ובית שני שלח תשלח אפי' ק' זימנין דאי אהדר על גוזליה גו רחימו דבנהא שלח אפי' כמה זמנין עד דאזל ליה וסתר קן שלה ויטול בנין טמירין דקונטרא למיטל אגרא הא רחמנא לא אשתכח אלא הכי. והארכת ימים שיאריך רוגז מן ששת ימים.
תרגום: מי שמרחם עוזב את האם והבנים והולך לו. וכשהאם משולחת מן הקן שלה מה השכינה אומרת? - אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי בניי לבין האומות, ועל זה ירחם ה' שהרי הקב"ה לא מוצא רחמים אלא כך. ועל זה השכינה צועקת - על בניה, והרי כתוב "שלח תשלח" - שני שילוחין, שהם בית ראשון ובית שני. 'שלח תשלח' - אפילו מאה פעמים, שאם האֵם חוזרת על גוזליה מתוך אהבתה לבניה, יש לשלח אותה אפילו פעמים רבות עד שתלך לה, ויסתור את הקן שלה ויטול הבנים הנסתרים שלה להשליך אותם על הגג, הרי כך הקב"ה מרחם על בניו. וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים - שיאריך את רוגזו מששת ימי הבריאה.
גם ר' חיים ויטאל כותב שאדם צריך לשאוף לקיים את המצוה הזו, כי אולי זו מצוה שנשארה לו לקיים אותה מהגלגול הקודם שלו:
14. ר' חיים ויטאל, שער הגלגולים הקדמה טז
הקדמה טז ובה יתבאר שכל מי שנשמתו חדשה צריך לקיים כל תרי״ג מצות. דע כי כל מי שהוא נשמה חדשה צריך לקיים כל התרי"ג מצות ונודע כי יש כמה שרשים מחולקים בהם כל הנשמות שבעולם, וכל שרש מהם הוא אבר אחד מאיברי נשמות אדם הראשון כמו שיתבאר, וכל שרש מהם מתחלק לניצוצות נשמות לאין קץ כמו שיתבאר וכו' והנה כל נצוץ ונצוץ מהם צריך אם הוא חדש לקיים כל תרי"ג מצות לפי שאין אבר שאינו כלול מכל רמ"ח איברים כנודע, אבל מי שאינו חדש אלא נתגלגל וחזר בעולם הזה אין צריך שישלים עתה רק אותם המצוות החסרות ממנו שלא קיימם בגלגול האחרון שקדם ובזה יתבאר לך מה שמצינו בתלמוד כי חכם פלוני היה זהיר במצוה פרטית יותר משאר המצוות וחכם אחר היה זהיר במצוה אחרת וכמו שמצינו שהיה שואל אמורא פלוני לחבירו אבוך במאי הוה זהיר טפי וחבירו משיבו שהיה זהיר בציצית או תפילין וכיוצא בזה. וכפי הנראה שזה הורס את המשנה האומרת והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה אבל סוד הענין היא כי כל חכם וחכם היה זהיר באותה המצוה שהיתה חסירה ממנו בגלגול הקודם או כלה או פרט מפרטיה וגם זה סוד מה שמצינו בתלמוד כי פלוני היה בורר לו מידות אלו ופלוני היה בורר לו מידות אחרות כמו שאמרו: שאלו לפלוני במה הארכת ימים א"ל מימי לא עברתי על מדותיי וגו' כי כל אחד בורר לו מידות כפי בחינת גלגולו.
ואמנם אינו דומה מי שהניצוצות הנשמות הקודמות אליו בשרש נשמתו קיימו כל תרי"ג מצוות אע"פ שזה הנצוץ עתה שלו לא קיימם למי שהניצוצות הקודמות אליו גם הם לא קיימום, וכמו שיתבאר בדרושים הבאים בע"ה. ודע כי המצוות שיכול האדם לקיימם ובאה לידו איזו מצוה מהם ולא קיימם או אם היה יכולת בידו לעשותם ולא עשאה מוכרח הוא שיתגלגל עד שיקיימה.
ואמנם המצוות שאין יכולת באדם לקיימם אם לא כאשר השי"ת אנה לידו כמו בפדיון הבן ויבום וחליצה וגט וכיוצא בזה יש בזה חלוק כי אם השי"ת אנה לידו אחת מהם ולא קיימה דינו כדין הראשונים שיתגלגל בהכרח לקיימה אבל אם לא באה לידו איננו מחוייב גלגול על מצוות אלו אבל יבא בסוד עיבור באיזה אדם שבאו לידו ויקיים אותם ואח"כ ילך לו ויחזור למקומו בכלותו לעשותם.
ואמנם הבחינה השלישית והם המצוות שהוא מן הנמנע לקיימם בזמן הזה כמו מצוות הקרבנות וכיוצא בזה והנה נתבאר שהאדם מוכרח לקיים כל התרי"ג מצוות ולהתגלגל עד שיקיים אותם ואמנם בזמן הזה לא יתגלגל לקיימם, כיון שאין יכולת לקיימם, אמנם אחר ביאת המשיח שיבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן, אז יתגלגלו בגלגול ממש כדי לקיימם ואל זה רמז ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול כשהטה את הנר בליל שבת שאמר אכתוב על פנקסי לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה.
והנה יש חילוק בענין הנזכר, והוא כי מה שנתעצל מלקיים איזו מצוה שאינה חובה כמו הקריאת שמע והתפילין וכיוצא בזה אמנם היא מצוה שאינו מחוייב לרדוף אחריה כמו שלוח הקן דכתיב ביה כי יקרא קן צפור וכו' או שלא היה לו בית וכו׳ ונמנע מלעשות מעקה וכיוצא באלו כי לא נזדרז לחפש אחריהם ולקיימם, הנה האיש הזה מחוייב גלגול כנזכר, אבל מובטח הוא שלא יחטא בגלגול הזה. אבל אם באה לידו המצוה ונזדמנה לו ולא רצה לקיימה והנה הוא מחוייב גלגול וכשיתגלגל איננו מובטח כמו הראשון שלא יחטא. אבל מי שנתגלגל על שעבר איזו עבירה זה יחטא בודאי כמבואר בדרושים שקדמו.
לסיכום: אלו הן הלכות שילוח הקן כפי שנפסקו בשולחן ערוך:
15. שו"ע יורה דעה סימן רצב
שלוח הקן אינו נוהג אלא בעוף טהור, אפילו אם האֵם טרפה. ואפילו אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת, חייב לשלח.
קן המזומן אצלו, כגון יונים שדרכן ליגדל עם בני אדם בבתים, ואווזים ותרנגולים שקננו בבית, פטור. אבל יוני שובך ועליה, וצפרים שקננו בטפיחים (פירוש כלי חרס הבנוי בכתלים אשר שם צפרים יקננו) ובבורות, ואווזים ותרנגולים שקננו בפרדס, חייב. והוא שלא הוגבהה האם מעל הביצים כלל, משהטילם. אבל אם הוגבהה האם מעליהם אם המקומות הללו שלו, זכתה לו חצירו והוה ליה מזומן, ופטור.
ובכל מקום שימצאנו, בין באילן בין בארץ או בבורות שיחין ומערות או בים או בראשו של אדם או בראש שאר בע"ח, בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד, חייב לשלח.
צריך לשלח האם עד שתצא מתחת ידו, ואח"כ יקח את הבנים. ואם רוצה לחתוך כנפיה קודם שישלחנה, כדי שלא תוכל לפרוח ויקחנה, אינו רשאי, אלא ישלחנה מיד עם כנפיה כדי שתוכל לפרוח, ולאחר שתצא מידו יקחנה, אם ירצה. ואם חתכן, ישהנה עד שיגדלו כנפיה, וישלחנה.
אם רוצה ליקח האם ולשלח הבנים, אינו רשאי. שלחה וחזרה, שלחה וחזרה, אפילו כמה פעמים, חייב לחזור ולשלחה. אבל אם שלחה ונטל הבנים והחזירן לקן וחזרה האם עליהם, פטור מלשלח. אם נטל האם מעל הבנים ולא שלחה, ישלחנה ופטור.
היו הביצים מוזרות, או האפרוחים מפריחים, או שהם טריפה, או שזכר רובץ על הקן, או שעוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, או עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא, פטור מלשלח.
היתה רובצת על ביצים שאינם מינה, והם טהורים, הרי זה משלח. ואם לא שלח, אינו לוקה. היתה מטלית או כנפי נוצה מעוף אחר או ביצים מוזרות מפסיקין בינה לקן, או שהיו שני סדרי ביצים זה על זה וכנפיה נוגעות בסדר העליון, (או שהיתה) אם על גבי אם, או שהיה הזכר על הקן והאם על הזכר, הרי זה משלח ואם לא שלח אינו לוקה.
שחט מקצת סימני האפרוחים בתוך הקן קודם שיקחנה, הרי זה משלח ואם לא שלח אינו לוקה. היתה מעופפת על הקן, אם כנפיה נוגעות בקן חייב לשלח, ואם לאו, פטור אע"פ שנוגעים מן הצד. היתה יושבת בין הביצים או בין האפרוחים, אפי' נוגעת בהן, פטור.
היתה יושבת על שני ענפי האילן והקן תחתיה, רואים כל שאילו תשמט ונופלת עליהם, חייב, ואם לאו, פטור.
פעמים רבות אנשים חושבים שאם הם רואים יונה מקננת על אדן החלון שלהם הם צריכים לקיים מצוות שילוח הקן. בעניין זה ישנם כמה טעויות: ראשית, כאמור, כל מה שמקנן בשטח הפרטי של אדם נחשב חצר, והוא קונה את האפרוחים מדין חצר, וממילא אין הם מוגדרים 'כי יקרא'. אמנם, ראינו בדברי השו"ע שאם הציפור מעולם לא פרחה מעל הביצים חצרו של אדם לא קנתה לו, אבל זה מקרה נדיר מאוד.
שנית, גם אם נגיד שלא מדובר בחצרו הפרטית של אדם, השאלה היא האם אני צריך לקיים את המצוה הזו גם אם אין לי שום צורך באפרוחים או בביצים (וזהו, מן הסתם, המצב ביונים שמקננים בביתך). ראינו כי ע"פ דברי הקבלה יש עניין לקיים את המצוה גם אם אין לאדם צורך באפרוחים או בביצים, אבל השאלה היא האם בגלל דברי הקבלה הללו אנחנו צריכים לגרום צער לאותה ציפור, ומן הסתם גם גזר דין מוות לאותם אפרוחים או ביצים.
הרב דוד לוי, בתשובתו באתר 'כיפה' נתן תשובה יפה ומתומצתת לעניין זה:
16. תשובת הרב דוד לוי, מתוך אתר 'כיפה'
שלום רב,
על אדן חלוני בנתה יונה קן והיא כרגע יובשת ודוגרת. יש לי 2 שאלות:
1. מה צריך לעשות במצוות שילוח הקן?
2. שמעתי שזה גם סגולה לפריון האם אני יכולה לקרוא לחברה שיש לה בעיה כזו או שכדאי לי לנצל את המצווה לי ולבעלי?
שלום לך,
1. אין אנו מקיימים מצוות כסגולות והמקיים אותם כך - ספק אם זו עבודת השם ובפרט במצוות שילוח הקן שע"פ דעת חלק מהראשונים כל ענינה הוא להדגיש שהמצוות הם גזירות הקב"ה ולא לפי תועלת או הגיון.
2. בקן ציפור בתוך הבית שלכם לא קיימת המצוה. (אדן החלון הוא מקום פרטי חלק מהבית ולא 'בדרך' כלשון הפסוק שמדובר על קן שנקרה לפניך במקרה ולא בחצר שלך.
3. לרוב הפוסקים המצווה היא רק אם האדם מעונין לקחת את הביצים לעצמו, ואם לא אז עדיף לתת ליונה לדגור עליהם.
4. ע"פ הסוד יש ענין גם אם לא התכוונת לקחת את הביצים וזאת כדי לעורר את רחמים השכינה.
לסיכום
לא שייכת מצווה זו בקן זה.
לדעתי אם אדם אינו חפץ בביצים - שלא יקיים מצווה זו ע"פ הסוד.
אם אדם קם בכל יום לתיקון חצות ובוכה על צער השכינה ומתנהג ברוב דבריו על פי הסוד - אז הוא יכול להוסיף מצווה זו ולשלח את הציפור (בקן שנמצא בדרך ולא בבית).
אם אדם מעדיף לישון, ולא קם בכל לילה לבכות על צער השכינה בתיקון חצות - מדוע הוא מקיים מצוות על חשבון הציפור, הרי זה צער בעלי חיים.
קיום מצווה זה לקיים את ציווי השם יתברך ולא כדי 'לזכות' בדברים אחרים.
