סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 756
 

"כל מחמת כהיותא אתיא מאיש, מחסורייתא מדק..."

בכורות מד ע"א

שאלה: קצר הראות, שאינו עיור מוחלט – האם כשר לשרת בקודש? ומה דינו של הפגום בשאר חושיו – בחוש השמיעה או בריח ובטעם? תשובה: יש לדון בשתים; ראשית, מצד הגדרת 'מום', שנית, מצד הגדרת 'מום שבגלוי', (שהרי אין פוסלים אלא מומים שבגלוי ושאינם חוזרים). והנה לא מצאנו פסול של נטילת חושים אלא בעיור (כמפורש בקרא) ובחרש (כדתנן מה:). אבל הנטול חוש ריח או טעם לא שמענו שידון כבעל-מום. (וגם אילו היינו מחשיבים זאת כ'מום', נראה שאין זה 'מום שבגלוי' וכפי ההגדרות המאורות להלן). אלא שיש להסתפק האם העיוור והחרש שאמרו הוא רק באופן המוחלט, או גם באופן חלקי, כמובן אין להוכיח מ'דק' הפוסל, הגם שהוא רואה במידה חלקית– כי אפשר שהמום שם אינו מחמת ליקוי בכושר הראיה אלא משום הפגם הפיזי שבאבר. ויש להביא דוגמא לשאלה זו, שגם פגם בכוחו ובתפקודו של האבר, אפילו באופן חלקי, ואף כשאינו פגם – השחתה בגוף האבר, נחשב 'מום' כאילו היה זה פגם פיסי באבר – איטר יד או רגל, (או כששולט בשתי ידיו כאחת – לדעת חכמים. להלן מה.). ואולם יש מקום לדחות על פי דברי רש"י (מה: ד"ה איטר) שפרש פסול האיטר משום שצריך עבודה בימין, וכן צריך 'עמידה' בשעת שירות ודרך עמידה עיקרה בימין. ולפי"ז יש לומר שראייה ושמיעה שאין בהם דין בשירות, לא מצאנו שפגם בהם ייחשב מום. (ואדרבה, יש לפרש שמשום כך הוצרך רש"י לטעמים אלו, כי בלא"ה מהי תיתי שייחשב דבר כזה למום. ואולם יש חולקים ע"ד רש"י – עי' רמב"ם ביאת המקדש ח, יא; רמב"ן פרק מצות חליצה. וע"ע אבני נזר יו"ד לב, ח).

והנה כתב הרמב"ם: 'מי שמקבץ ריסי עיניו ועוצמן מעט בשעה שרואה או בשעה שהוא רוצה לדקדק בראיה' – נראה לכאורה מצד הסברה, שקיבוץ ועצימה זו אינם מום מצד עצמם אלא מהוים סימן לראיה לקויה, וגם אם ע"י אמצעים שונים הוא נמנע מלצמצם את עיניו (כגון הרכבת משקפים, או משקפי שמש), אינו ניתקן בכך. ולפי"ז זכינו לדין, שגם ראיה חלקית תיחשב למום, כל שניכר הדבר. ויש לשמוע מזה שהוא הדין לשמיעה חלקית. אך נראה שבכל אופן אינו מחלל עבודה, כי כל פסולו מצד שאינו שוה בזרעו של אהרן, כ'סכי שמש', ואינו בכלל 'עיוור' גמור האמור בתורה.

ולענין הגדרת 'מום שבגלוי' – הנה מבואר לעיל (מ.) שכל שניכר מחמת מלאכה, כגון שבר רגל שניכר בצליעה בשעת הילוך – הרי זה מום גלוי. ומן הסתם כלל זה נכון גם באלו שאינם מומים גמורים אלא משום שאינו שוה בזרעו של אהרן. (ופרט זה צריך אימות. וע' שטמ"ק ב"ק צח. וצ"ע). ונראה מסברה, שכלל זה מוגבל לכמה תנאים: א. כשניכר במלאכות שגרתיות, (כגון שם, שניכר הדבר בהליכה, אבל אם אינו ניכר בהליכה אלא בריצה בלבד או בשאר פעולות מיוחדות – אינו 'מום שבגלוי'). ב. דוקא אם ההיכר הוא בגופו ולא בדבר אחר חיצוני, (כגון הרכבת מכשיר שמיעה המוכיח לכל ששמיעתו לקויה – אינו עושהו ל'מום שבגלוי'). ג. דוקא אם ההיכר ניכר בפעולות שעושה, אבל לא בדרך השלילה – שאם נמנע מלעשות פעולות, אפילו פעולות רגילות – אינו נעשה 'גלוי' עי"כ. ולאור זאת יש לדון באדם שהוא קצר הראות או כבד שמיעה, במידה כזו שניכר הדבר במלאכות רגילות שהוא מבצע, שעושה אותן שלא כשאר כל אדם, (כאשר אינו נעזר באמצעיים חיצוניים, כגון משקפים) – שמא יש לדונו כבעל-מום שבגלוי. וצריך בירור נוסף בגדר הדבר.

הצגתי את עיקר השאלה לפני הגר"ח קניבסקי שליט"א, וזו תשובתו: מסתבר שאם שומע קצת או רואה קצת באופן שאם אינו מהמנוים במשנה – כשר.

(יוסף דעת)