סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 760
"ואמר ריש לקיש מאי דכתיב אם ישוך הנחש
בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון"
ערכין טו ע"ב
הגמ' דורשת על פסוק זה ש"לעתיד לבוא מתקבצות כל החיות ובאות אצל הנחש ואומרות ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך (הרי אתה אוכל חול ומה יצא לך מהריגתו) אומר להם וכי מה יתרון לבעל הלשון". טוען הנחש הרי גם המספר לשה"ר לא נהנה.
נשאלת השאלה והרי המציאות שונה, כולם יודעים שיש כן הנאה לספר לשה"ר, ומהי תשובת הנחש.
ביאור הדברים ע"פ חז"ל (בספרי פרשת עקב) "כשם ששכר תלמוד תורה גדול מכל המצוות, כך עונש המבטלה גדול מכל העבירות. אומר הגר"א בפירושו על משלי: היסוד של מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, כאשר אדם עושה מצוה מקבל תגבורת וסיוע מלמעלה להמשיך ולעשות עוד מצוה, וכנגד זה כשאדם עושה עבירה כוחות הטומאה מסייעות בידו לעשות עוד עבירה, והיות ות"ת היא המצוה הגדולה ביותר מקבל הלומד תורה סיוע גדול ביותר להמשיך ולעסוק בתורה, וכנגד זה ביטול תורה ודברים בטלים שהיא העבירה הגדולה ביותר, מקבל כוחות טומאה גדולים ביותר להמשיך ולדבר דברים בטלים, וללא כוחות הטומאה ברור שלא היה מדבר דברים בטלים וק"ו לשה"ר, ורק בגלל עוצמת העבירה ממתיקים לו את המעשה והוא מרגיש הנאה מדברים בטלים ולשון הרע.
נמצא שהנחש צדק בהחלט, באומרו "ומה יתרון לבעל הלשון", בעיקרון לא רק שאין הנאה בלה"ר אלא שבאופן טבעי היה צריך לשון הרע לגרום סלידה ומיאוס בתכלית המיאוס, אלא שהנחש לא יודע שהמדבר לשה"ר הוא מכוחות הטומאה.
(העורך)
