מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן

מצות יבום

הייבום "זהו סוד גדול מסודות התורה בתולדות האדם" (רמב"ן, בראשית לח, ח). אדם נשא אשה על מנת להמשיך את התולדה בעולם ולא זכה לכך, והתורה מדריכה את אחיו ואשתו ליטול אחריות על הרצף שנקטע. איש ואשה נשואים, נהיים לבשר אחד, והאיש שמת "אין זכר לו בעולם הגופני זולתי זאת האשה שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו. והיה מחסדי האל עליו להקים לו זרע ממנה על ידי אחיו שהוא גם כן כחצי בשרו. כדי שיהיה אותו הזרע ממלא מקומו ועובד בוראו תחתיו ויזכה על ידו בעולם הנשמות אשר הוא שם, כמו שידוע דברא מזכה אבא" (ספר החינוך מצוה תקצח).

"ר' חנינא אמר: גדולה מצות יבום, שהמקיים מצות יבום לשמה נעשה שותף להקב"ה, ...משל לאדם שהיה טועה במדבר במקום לסטים וחיות. כיון שראוהו לסטים טועה, עמדו עליו והכוהו וקפחו כל שכרו וכל עמלו. שמע חבירו, זיין עצמו, והלך והוציאו מידם ערום מכל. מה עשה? בנה לו בית, ונתן לו מתנות, ועשה לו מלבושים אחרים ונתן לו. בא ולבש אותם המלבושים, וישב באותו הבית, והתחיל להרויח כבתחילה" (זוהר חדש כרך ב מגילת רות דף מט ע"ב).

הראי"ה קוק (פתיחה למסכת יבמות, תחומין, ב, עמ' 241-239), הסביר שבמצוה זו מתגלה, שיש כח על פי התורה, לבנות מה שנהרס, ולהשיב מה שנאבד. הבית שנהרס משמש בסיס לבית חדש בישראל, השומר על הבית הקודם על שמו ועל זכרו, וכדרך שהיה בבריאת העולם, "בונה עולמות ומחריבן" (בראשית רבה ט, א).
אמנם, בכל זאת ישנם מצבים בהם האשה האלמנה פטורה מייבום או חליצה, כמו שמופיע לאורך המסכת, וכמו במשנה הראשונה: "חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם". יבמה האסורה על היבם בשל איסור עריות, פטורה מייבום ומחליצה, ואף פוטרת את צרותיה. באיזשהו מקום הבנין החדש צריך להיות דומה לזה שנהרס, ואם הדבר לא ניתן בשל איסורי עריות, אזי אין מקום לקיים את המצוה.