מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
ברכה על מצוות שפטורים מלקיים אותן
"מיכל בת כושי (=בתו של שאול המלך) היתה מנחת תפילין, ולא מיחו בה חכמים" (עירובין צו ע"א). היה מקום לחכמים למחות בה, מאחר שמעשה זה, כמוהו "כתוספת על דברי תורה, שפטרה נשים ממצות עשה שהזמן גרמא" (רש"י). הרמב"ם (פירוש המשנה קידושין א, ז), כותב שלחז"ל היתה מסורת, מאילו מצוות נשים פטורות, ובאילו הן חייבות, וניכר היה שהמכנה המשותף של המצוות מהן נשים היו פטורות, אילו הם מצוות התלויות בזמן.
לדעת הרמב"ם (הל' ציצית ג, ט) אין למחות באשה שמקיימת מצות עשה שהזמן גרמא, אך היא איננה מברכת. לעומתו סובר ר"ת (תוס' כאן ד"ה דילמא), שנשים יכולות אף לברך על מצות עשה שהזמן גרמא. מחלוקת זו היא בסיסה של שינוי מנהגי אשכנז וספרד כיום.
נראה שבמחלוקת ראשונים זו, טמון ויכוח עקרוני בשאלה מה ייעודן של הברכות. מדברי הרמב"ם ניתן ללמוד שברכה מיועדת למי שחייב בקיום המצווה, ועל כן מי שפטור ממצוה, איננו יכול לברך "שקדשנו במצוותיו וציוונו". הוא לא צווה. לעומתו, מדברי ר"ת ניתן ללמוד שהברכה היא על עצם העובדה שמצוה זו ניתנה לעם ישראל. הברכה איננה בלשון יחיד "וציווני", אלא היא בלשון רבים- וציוונו, כלל ישראל, ועל כן גם מי שפטור מלקיים את המצוה יכול לברך אם הוא בכל זאת מקיימה (ע"פ הרי"ד סולוביצ'יק, רשימות שיעורים, סוכה עמ' רל).
אמנם בירושלמי (עירובין י, א) ישנה דעה חולקת: "מיכל בת שאול מיחו בה חכמים". יתכן שנקודת המוצא תלויה בשאלה, איזו כונה מסתתרת מאחורי רצון לקיים מצוה שפטורים ממנה. כך ע"פ הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, או"ח ד סימן מט): "פשוט שהוא רק בחשקה נפשה לקיים מצות אף כשלא נצטוותה. אבל מכיון שאינו לכוונה זו, אלא מצד תערומתה על השם יתברך ועל תורתו, אין זה מעשה מצוה כלל. אלא אדרבה מעשה איסור, שהאיסור דכפירה שחושבת דשייך שיהיה איזה חילוף בדיני התורה".
