ריפרוף מהיר על הדף / ארנון סגל

נידה דף ג

מדור שבועי המתפרסם בימי חמישי בעיתון "מקור ראשון"

במסכת המתחדשת עלינו לטובה, האחרונה בש"ס, יתברר סוף כל סוף מהו ההבדל הגדול בין מבוי שלא טיאטאו אותו, לבין אשה * וגם נבין ואף נגדיר, אחת ולתמיד, מה גורם לאשה ולקוּפּת צדקה להיות שונות כל כך זו מזו (לאשה אין שוליים, ולקוּפּה יש) * ויש גם השוואות מחמיאות נוספות שהצד הנשי של העולם זוכה להן: לחבית ולמקווה, למחט חלודה ולרשות היחיד * הנשִיות כפי שלא הכרתם מעולם

שמאי, התנא המפורסם, שוטח במשנה הראשונה במסכת את השקפתו העקרונית, שכל הנשים אינן טמאות אלא משעה שהן מגלות בפועל שנעשו נידות. אפילו לא רגע אחד קודם לכן. לא מוטל עליהן לחשוש שכל מה שנגעו בו או התעסקו איתו קודם לגילוי הזה נטמא. כל עוד לא הוכח אחרת, האשה נשארת כפי שהיתה תמיד – יצור טהור (למרות שאנו יודעים היטב שקיימות בעולם גם גישות אחרות).

תוהה הגמרא: ומדוע האשה שונה בעניין זה ממבוי, כלומר סימטה צרה? (ובאמת, מה כבר ההבדל בין אשה לסימטה?). הרי שרץ שנמצא במבוי מטמא רטרואקטיבית את כל מי שכף רגלו דרכה בו מאז הפעם האחרונה שבו טיאטאו אותו. יש מבואות שעבר זמן רב מאוד מאז הפעם האחרונה שטיאטאו אותם, וזו צרה צרורה. ייתכן שכל מי שעבר שם בעשר השנים האחרונות נחשב כטמא-שרץ (בלי לפגוע באיש ובלי להעליב בכינויי גנאי). באותה מידה, גם האישה דומה למבוי זהות גמורה, ולכן ראוי שגם היא תטמא כל דבר שנגעה בו רטרואקטיבית, עד לנקודת הזמן האחרונה שבה היא יודעת בוודאות שהיתה טהורה.

אך דוחים זאת בבוז: אין כל מקום להשוואה. מבוי הרבה הרבה יותר גרוע מאשה. בניגוד לאשה, שרצים עלולים להגיע אליו גם ממחבואים פנימיים בו עצמו, אבל גם מבחוץ. זה בכלל לא דומה לאשה, שהיא יצור סימפטי, והטומאה המדוברת היא טומאה פנימית שלה – נידה. ממילא אין כל סיבה לגזור טומאה רטרואקטיבית על כל דבר שנגעה בו. סיכומו של דבר: כל קשר בין שרץ לבין אשה מקרי בהחלט, ואנחנו אפילו מגנים את עצם ההשוואה בין שני העניינים השונים לחלוטין. אגב, בדף הקודם ניסו להשוות אותה גם לחבית ולמקווה, אבל ירדו מזה מהר.

אבל יש גם כמה קושיות על שמאי: הרי גם לשיטתו עלול להיווצר מצב שהאשה תישן (זה קורה לפעמים), ושמא היפהפיה הנרדמת נטמאה בשנתה ולא שמה לב? לפחות במקרה כזה היא צריכה להיות טמאה גם רטרואקטיבית! ממש לא, דוחה זאת דוברו של שמאי, גם אם היא ישנה היא תתעורר מרוב צער על טומאתה.

ובמחילה מכבודו, לא מוותר התלמוד, הרי ישנן גם נשים משוגעות, לא הרבה, אבל יש קצת, והן הרי לא מרגישות בטומאתן! אין ספק, הודה שמאי, שהשקפתי איננה מתייחסת לנשים שהשתגעו, אלא לרוב רובו של ציבור הנשים, שהינו הגון, נורמטיבי ומרגיש היטב.

על כל פנים, שמאי הודה בכך שכתמי דם שנמצאו על בגדי האשה גורמים לטמא אותה ואת סביבתה גם רטרואקטיבית, שהרי היא לא שחטה אף ציפור שעלולה היתה ללכלך אותה כך, וגם לא עברה בשוק השוחטים המקומי, כי זה באופן כללי די מגעיל, והיא די עדינה. ואם כך מהיכן היה יכול לבוא הדם? רק ממנה (אלא אם כן ניכנס לפרשנויות מיסטיות, אבל הגמרא איננה מתלהבת בדרך כלל מחוצנים ומעניינים מפוקפקים שכאלה).

בנקודת זמן זו תקף הלל את שמאי: האם אינך מודה שקוּפּה שאיכסנו מצרכים טהורים בזוויתה האחת, אך למרבה הצער והזוועה נמצא שרץ טמא בזוויתה האחרת, כל מה שהיה אי פעם בקופה נטמא? ענה לו שמאי: "ברור, מכיר את זה, אבל שכחת שבניגוד לאשה, לקופה השרצים הזו יש שוליים, כלומר תחתית, שאולי מנעה מהשרץ לצאת קודם לכן ולכן הוא נתקע שם. לאשה, אם להתפייט, אין כלל שוליים. אם לא הבחינה שנטמאה קודם לכן, מסתבר שרק עכשיו נטמאה".

אחר כך עוד משווים את האשה גם למחט חלודה או שבורה, ואפילו לרשות היחיד, אבל זה כבר הרבה מעבר להשגתנו, בעומק הדף הבא.