ספק טומאה ברשות הרבים
נדה ג ע"א
"אי מסוטה, אימא כי סוטה, מה סוטה – ברשות הרבים טהור, הכא נמי ברשות הרבים טהור?
- הכי השתא, התם - משום סתירה הוא, וסתירה ברשות הרבים ליכא, הכא - משום חסר הוא, מה לי חסר ברשות הרבים מה לי חסר ברשות היחיד?
- וכי תימא: הא כל ספק טומאה ברשות הרבים טהור...".
בתחילה אומרת הגמרא שיש הגיון בדין שספק סוטה ברשות הרבים טהור, שכן אין סתירה ברשות הרבים. ודין זה אי אפשר להעתיקו לספק מקוה שנחסר, כי אין סברה לחלק בין רשות הרבים לרשות היחיד לענין זה. הגמרא הבינה איפוא שצריך להיות הגיון בדין החילוק שבין רשות הרבים לרשות היחיד.
דחתה הגמרא טענה זו בכך שכל ספק טומאה ברשות הרבים טהור.
וצריך להבין, להיכן נעלמה הטענה "מה לי ברשות הרבים מה לי ברשות היחיד"? והלא צודקת טענת הגמרא שמכח הסברה אין להקיש מסוטה למקוה שנמצא חסר. לפיכך קשה עצם הדין שכל ספק טומאה ברשות הרבים טהור, שנלמד הרי אף הוא מסוטה (מסכתות נזיר דף נז ע"א; עבודה זרה דף לז ע"ב; חולין דף ט ע"ב; ודף מג ע"ב), הכיצד נלמד דין סביר בסוטה, לספק נגע בטומאה ברשות הרבים? מה לי ספק נגיעה ברשות הרבים מה לי ספק נגיעה ברשות היחיד?!
אלא שאמרו במסכת בבא מציעא דף פג ע"א:
"תניא, איסי בן יהודה אומר: (שמות כב, ט-י) אֵין רֹאֶה – שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם, הא יש רואה - יביא ראיה ויפטר".
ביאור הדברים ופסקם בשו"ע חו"מ קפז, א:
"כל שליח שטען שאירעו אונס פלוני והפסיד כך וכך, הרי זה נשבע שבועת השומרים על טענתו, ויפטר. ואם היה האונס במקום שאפשר להביא עליו עדים, או דבר שהוא גלוי וידוע, שהרי ימצא עדים, הרי זה צריך להביא ראיה על טענתו; ואם לא הביא עדים, אינו נאמן, ומשלם".
הוי אומר, שאין שומר נאמן בשבועה לומר שנאנס במקום ששכיחים אנשים רבים, כי עצם העובדה שאיש לא ראה את אונסו מהווה ראיית מה וערעור כנגד טענתו.
מכאן מבואר שקיימת סברה גם בדין המשנה במסכת טהרות ו משנה ו: "ספק רשות הרבים טהור עד שיאמר נגעתי". גדר רשות הרבים לענין טומאה הוא מקום ששכיחים שם רבים (שם משנה ט, ועוד). עצם העובדה שאיש לא ראה את מגע הטומאה מחזקת את חזקת הטהרה. אולם ברשות היחיד לא מצויים אנשים שהיו אמורים לראות אם היתה נגיעה, והספק שקול לגמרי.
סברה זו להקל בספק מגע ברשות הרבים קיימת גם במקוה שנמצא חסר – אילו היה חסר כבר בזמן הטבילה, היו הרבים אמורים לראות זאת ולהתריע באוזני המטביל שם. משום כך נצרכה הגמרא במסקנה להסבר אחר לכך שגם ברשות הרבים ספקו טמא – שחומרת מקוה שנמצא חסר היא משום החזקה דהשתא – שנמצא חסר ופסול.
