ראתה ואחר כך הוכר עוברה
נדה ט ע"א
"בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: ראתה ואחר כך הוכר עוברה, מהו? כיון דבעידנא דחזאי לא הוכר עוברה - מטמיא, או דלמא: כיון דסמוך לה חזאי לא מטמיא?
אמר ליה: מידי הוא טעמא - אלא משום דראשה כבד עליה ואבריה כבדין עליה, בעידנא דחזאי - אין ראשה כבד עליה ואין אבריה כבדין עליה".
הקשה רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס:
"בעידנא דחזאי אין ראשה וכו'. קשה לי, דאף בחזאי אחר שהוכר עוברה אמאי לא מטמאה מעת לעת, דאיך שייך לומר דדמיה מסולקין הא אנן חיישינן שהדם בא מעת לעת מקודם ובההיא שעתא עדיין לא היתה בחזקת מסולקת. ואם כן אדרבה, כיון דעתה היא מסולקת, רגלים לדבר יותר דהדם בא מאתמול כשלא היתה מסולקת".
ונראה ליישב, שאין לתלות את הדם למפרע יותר מאשר את כבידות העיבור.
כי מדין תורה האשה בחזקת טהרה ותולים שעכשיו ראתה ואינה טמאה כלל למפרע. וגזרו חכמים מעת לעת, כי מסתבר שלא בא הדם סמוך ממש לבדיקתה.
אלא שיציאת הדם נעשית באופן פתאומי יותר מאשר שינוי טבע הגוף שבזמן העיבור. לכן קל וחומר שמשום הרגשת הכבידות יש מקום לתלות שנחלש גופה כבר מעת לעת. וזו כוונת רבי ירמיה בהצעתו: "או דלמא: כיון דסמוך לה חזאי לא מטמיא".
ומסקנת רבי זירא "בעידנא דחזאי - אין ראשה כבד עליה ואין אבריה כבדין עליה". פירוש, שבשונה מהדם שאין ידוע זמן צאתו, כיון שבפועל האשה חשה בכבדות רק עתה, אין מקום לחלק, ולא משליכים למפרע את דין הוכר עוברה. כעין שאמרו במסכת מנחות פרק יב משנה ד: "כל מדות חכמים כן – בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קרטוב אינו יכול לטבול בהן".
