הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטויים: "משמיה"; "כתנאי"; "והני תנאי"
נידה טז ע"א
בעו מיניה מרב נחמן: וסתות דאורייתא או דרבנן?
אמר להו: מדאמר הונא חברין משמיה דרב, אשה שיש לה וסת, והגיע שעת וסתה ולא בדקה, ולבסוף ראתה - חוששת לוסתה וחוששת לראייתה אלמא - וסתות דאורייתא.
איכא דאמרי, הכי קא"ל: טעמא - דראתה, הא לא ראתה - אין חוששין, אלמא - וסתות דרבנן.
מבנה הגמרא:
1.
לעיל מובאים דברי רב נחמן. יש בגמרא שתי דעות מה בדיוק אמר רב נחמן. לפי שתי הדעות רב נחמן מסתמך על דברים שאמר רב הונא בשם רב. אם נאמר שיש לפסוק כ"איכא דאמרי" [כלשון אחרון – כפי שמקובל לומר שזוהי שיטת הרי"ף והרא"ש, ומחלוקת לגבי שיטת הרמב"ם] הרי יוצא ש"רב" ורב הונא ורב נחמן פוסקים להלכה "וסתות – דרבנן".
2.
מדוע רב נחמן לא מצטט את דברי רב הונא כך: "מדאמר רב הונא חברין אמר רב..." והוא כן אומר "משמיה דרב...", הרי כשתלמיד אומר בשם רבו ששמע ממנו הניסוח המקובל הוא: "אמר רב... אמר רב..." ולא "אמר רב... משמיה רב...", והרי רב הונא היה תלמיד מובהק של רבו - "רב".
3.
לכן צריך לומר, שרב נחמן ידע שרב הונא "רק" ציטט את דברי רבו – "רב" – לפי כל אחת מהדעות של "איכא דאמרי", אבל רב הונא עצמו חולק – ולכן נאמר "משמיה" [על פי תוס' ד"ה "אלמא"].
4.
לפי הנ"ל יוצא, שרב נחמן - לפי כל אחת מהדעות - פוסק כ"רב" ונגד רב הונא. אולם לפי תוס' הנ"ל לא ברור כיצד רב הונא חולק על רבו – "רב"?
5.
מקטע זה ניתן להסיק רק דבר אחד והוא, שרב נחמן פסק כ"רב", אבל יש מחלוקת מה באמת פסק רב וכן מה פסק רב נחמן.
6.
המשך הגמרא:
איתמר; אשה שיש לה וסת, והגיע שעת וסתה ולא בדקה, ולבסוף בדקה,
אמר רב: בדקה ומצאת טמאה - טמאה, טהורה - טהורה. ושמואל אמר: אפילו בדקה ומצאת טהורה - נמי טמאה, מפני שאורח בזמנו בא.
לימא בוסתות קמיפלגי, דמ"ס - דאורייתא, ומ"ס - דרבנן!
אמר ר' זירא - דכ"ע - וסתות דאורייתא, כאן - שבדקה עצמה כשיעור וסת, כאן - שלא בדקה עצמה כשיעור וסת.
ר"נ בר יצחק אמר: בוסתות גופייהו קמיפלגי, דמ"ס - וסתות דאורייתא, ומר סבר - וסתות דרבנן.
לפי רבי זירא הדין הוא "וסתות דאורייתא", ולא ברור אם הוא מתכוון לומר שכך סוברים גם "רב" וגם "שמואל".
6.1
לפי רב נחמן בר יצחק, אמנם יש בזה מחלוקת בין "רב" ל"שמואל".
7.
בפשטות, הלכה כרב נחמן בר יצחק לעומת רבי זירא כי הוא "בתראי", בתנאי שנאמר, שהלכה כבתראי גם בעניין שבו החכם "רק" מסביר מחלוקת קדומה יותר ולא מביע רק את דעתו ההלכתית.
8.
המשך הגמרא:
אמר רב ששת: כתנאי, ר' אליעזר אומר טמאה נדה, ורבי יהושע אומר תבדק.
רב ששת קובע שדין זה שנוי במחלוקת תנאים - "כתנאי". יש שמסבירים - באופן עקרוני - שהביטוי "כתנאי" מלמד שהאמוראים לא הכירו את מחלוקת התנאים - בברייתא. מעניין שהגמרא לא פתחה את הציטוט מהברייתא בביטוי "דתניא".
9.
המשך הגמרא:
והני תנאי כי הני תנאי;
דתניא, רבי מאיר אומר: טמאה נדה, וחכ"א: תבדק.
אולי רב ששת עצמו ממשיך גם את הקטע הנ"ל, וקובע שזוהי גם מחלוקת בין רבי מאיר וחכמים. בין אם אומר זאת רב ששת, ובין אם ה"סתמא דגמרא" אומרת זאת, הרי שכוונת הדברים היא אחת, שרבי מאיר וחכמים חולקים במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע - בברייתא.
10.
המשך הגמרא:
אמר אביי: אף אנן נמי תנינא; דתנן,
ר"מ אומר: אם היתה במחבא, והגיע שעת וסתה ולא בדקה - טהורה, שחרדה מסלקת את הדמים. טעמא - דאיכא חרדה, הא ליכא חרדה - טמאה, אלמא - וסתות דאורייתא.
אביי מוכיח שאמנם רבי מאיר - אף במשנה - סובר ש"וסתות דאורייתא". כלומר, הביטוי "אף אנן נמי תנינא" מתייחס רק לדברי רבי מאיר בברייתא הקודמת.
11.
ויש להעיר: בדרך כלל בש"ס משמעות הביטוי "אף אנן נמי תנינא" היא: הבאת סיוע מברייתא או ממשנה לדברי אמורא, והסיוע לא מפורש באותו מקור תנאי. ולכן צריך לומר שהסיוע שמביא אביי הוא לדברי רב ששת או לדברי "סתמא דגמרא" שאמרה שכך סובר רבי מאיר.
12.
המשך הגמרא:
לימא הני תנאי בהא נמי פליגי, דתניא הרואה דם מחמת מכה - אפילו בתוך ימי נדתה טהורה - דברי רשב"ג, רבי אומר: אם יש לה וסת - חוששת לוסתה. מאי לאו, בהא קמיפלגי, דמר סבר - וסתות דאורייתא, ומר סבר - וסתות דרבנן!
גם בשלב הזה הגמרא מנסה לקשר למחלוקת תנאים נוספת: בין רשב"ג ל"רבי".
13.
המשך הגמרא:
אמר רבינא: לא, דכ"ע - וסתות דרבנן, והכא - במקור מקומו טמא קמיפלגי; רשב"ג סבר: אשה - טהורה, ודם טמא - דקאתי דרך מקור, ואמר ליה רבי: אי חיישת לוסת - אשה נמי טמאה, ואי לא חיישת לוסת - מקור מקומו טהור הוא.
רבינא - מעורכי הגמרא - קובע סופית שלא תלוי במחלוקת האחרונה, וההלכה היא "וסתות – דרבנן".
14.
לגבי הכרעת ההלכה נחלקו הפוסקים [ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רלב].
15.
תוספות מסכת נדה דף טז עמוד א:
ורב נחמן בר יצחק אמר בוסתות גופייהו פליגי - נראה דהלכה דוסתות דרבנן דהא רב נחמן בר יצחק דהוא בתראה אית ליה דלרב וסתות דרבנן ובפ' יש בכור (בכורות דף מט:) פסיק כרב באיסורי
ועוד דקיימא לן כר' יהושע דבסמוך לגבי רבי אליעזר
וכחכמים לגבי ר' מאיר ואע"ג דתנן בפ' בנות כותים (לקמן נידה דף לט.) ברישא דהיתה במחבא הגיע שעת וסתה ולא בדקה טמאה מ"מ נראה דהלכה הוי וסתות דרבנן כדפרישית ועוד דאיכא דמוקי לה בפרק בנות כותים (שם) כרבי מאיר וכן פסק בשאלתות דרב אחאי ור"ח הילכך אשה שיש לה וסת ולא בדקה בשעת וסתה ואח"כ בדקה ומצאתה טהורה טהורה לבעלה ומיהו נראה לכתחלה צריכה לבדוק בשעת הוסת.
תוס' מוכיח מכל שלבי הסוגיה בכל מחלוקות התנאים והאמוראים שהלכה כמי שסובר "ווסתות – דרבנן".
15.1
תוס' לעיל מתבסס ע הכללין הבאים:
15.1.1
ככלל: הלכה כרב נגד שמואל באיסורים
15.1.2
ככלל: הלכה כרבי יהושע נגד רבי אליעזר
15.1.3
ככלל: הלכה כחכמים נגד רבי מאיר
16.
רמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ג הלכה ט:
מעוברת שהוציא העובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה, וטומאת יולדת (י"ד) וטומאת מעת לעת או מפקידה לפקידה למפרע כמו שביארנו, וטומאת וסתות וטומאת כתמים הכל מדברי סופרים וטומאתן מספק לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקדשים אלא תולין, וכן חולין שנעשו על טהרת הקדש שנטמאו באלו תולין, אבל הנעשים על טהרת התרומה וחולין הטבולין לחלה אין מתטמאין בכל אלו הטומאות שהן מדבריהן, נמצאת אומר שכל אחת מאלו הנשים ומשכבן ומרכבן ורוקן ומימי רגליהן ובועל רואה כתם מאחר שנמצא הכתם ובועל יולדת מאחר שיצא האבר וחזר כולן אבות טומאות מדברי סופרים.
17.
כסף משנה הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ג הלכה ט
וטומאת וסתות. בפרק כל היד פסקו התוספות דווסתות דרבנן דר"נ דהוא בתרא מוקי התם (דף י"ו) פלוגתא דרב ושמואל בהכי ולרב הוו דרבנן וקי"ל כרב באיסורי
וכן יש שם מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע בזה ור' יהושע סבר דהוי דרבנן
וכן יש מחלוקת חכמים ור"מ בזה וחכמים סברי דהוו דרבנן וכ"פ בשאלתות וכ"פ ר"ח. וטומאת כתמים בפרק כל היד ובפרק הרואה כתם (דף נ"ז נ"ח) אמרו שהיא מדרבנן:
ה"כסף משנה" מנמק את דברי הרמב"ם בדיוק כמו דברי התוס' בסוגייתנו.
18.
וקשה מאד: מדוע לא הביאו את דברי רבינא שמשמע ממנו במפורש כדברי הרמב"ם [וכך באמת מובא ברשב"א וברא"ש].
19.
לכן יש מסבירים [ב"ילקוט ביאורים", עמוד רלד], שרבינא אמר את דבריו רק ב"דרך דחיה" אבל אין הכרח למסקנתנו. ולכן לא ממנו מסיקים להלכה למרות שהוא בתראי.
19.1
והראשונים האחרים שכן מוכיחים מדברי רבינא שהוא פוסק "ווסתות – דרבנן" כנראה סוברים, שדחייתו היא אמיתית ולהלכה.
19.2
לפי הנ"ל אולי יש כאן מחלוקת עקרונית בש"ס לגבי משמעות הביטוי של דחיה: "... לא, דכולי עלמא..." אם זו רק דחייה של ההכרח בהוכחה, או שמא זו דחיה מוחלטת.
20.
ויש להעיר: הפוסקים לא מתייחסים לביטויים המיוחדים בסוגיה מבחינת הכרעת ההלכה, למשל: האם הביטויים "כתנאי"; "אף אנן נמי תנינא" נכתבו על ידי "עורך הגמרא" כדי ללמדנו מהי ההלכה.
