מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
מפלפל בטוטו"ד אם חתן עוסק במצות פו"ר או במצות עונה
ברכות טז ע"א
בפיה"מ לרמב"ם כתב בזה"ל, חתן פטור מק"ש וכו' שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכו', והוא שיהא בענין ההוא מתעסק במצוה ר"ל מצות פריה ורביה וכו', עכ"ל יעו"ש. וכן יעוי' ברמב"ם בסהמ"צ [מצ"ע ריב'] שכ' בזה"ל, שצונו לפרות ולרבות וכו' והוא אמרו יתעלה ואתם פרו ורבו, וכבר ביארו שהחתן פטור מק"ש כשישא בתולה מפני שהוא עסוק במצוה וכו', עכ"ל יעו"ש. והיינו שעסוק במצ"ע דפו"ר ולכן פטרוהו מק"ש.
אולם יל"ע בזה, דיעוי' בספ"ג דיבמות (לד.) דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה, וכן יעוי' ברש"י בפ' וירא (יט', לו') גבי בנות לוט שכ' וז"ל, אע"פ שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה, אלו שלטו בעצמן ונתעברו מביאה ראשונה, עכ"ל ע"ש. והיינו בבתולה שמתוך שפתחה סגור ע"כ א"א שכבר ביאה א' תתעבר, ורק בביאה שאח"כ יכולה להתעבר וכבגמ' בע"ב שם, וא"כ מהו שכ' הרמב"ם שבביאה א' ה"ה עוסק במצ"ע ד"פרו ורבו" הא לא יכולה כלל להתעבר בזה וא"כ אינו עוסק עדיין בזה. והו"ל למימר דה"ה עוסק במצ"ע דעונה שזה מקיימים אפי' אם לא תתעבר עי"ז וכגון בביאה א' או במעוברת או בזקינה וכיו"ב, ומהו א"כ דבי' דעוסק בפו"ר, דתרי מצות נפרדות המה, וכברמב"ם בסהמ"צ דמנאם לחוד, דבמצ"ע [ריב'] כ' שצונו לפרות ולרבות לכוין לקיום המין והיא מצות פו"ר וכו', ובמצות ל"ת [רסב'] כ' דהזהירנו מענות אמה עבריה וזאת האזהרה נכלול כל מי שישא בת ישראל שלא יענה אותה וכו' שלא ימנע מהם שאר כסות ועונה וכו', עכ"ד יעו"ש, וצ"ע.
אולם י"ל דמ"מ ה"ה עוסק בהכשר מצוה דפו"ר שכן רק ע"י ביאה זו תוכל אח"כ להתעבר בביאה ב' ואילך, ואף העוסק בהכש"מ ה"ה פטור משאר מצות כדין "עוסק במצוה", וכמבואר ברש"י בפ"ב דסוכה (כה.) שכ' דשלוחי מצוה והיינו ההולכים בדרך מצוה כגון להקביל פני רבו ולפדות שבויים ה"ה פטורים מן הסוכה מדין עוסק במצוה עכ"ל יעו"ש, ואע"פ שבהליכתם אינם מקיימים מצוה כ"א הוי רק "הכשר מצוה". וה"נ מבואר ברא"ש בספ"ק דשבת (יט.) [באות לח'], וברי"ף שם, גבי הא דמותר להפליג בספינה בע"ש לדבר מצוה שכן ה"ה "עוסק במצוה" שפטור מן המצוה, והיינו רק "הכשר מצוה", וכדקי"ל בשו"ע או"ח (סימן רמח' סב') יעו"ש, וברור. והיינו טעמא דאכתי אף בזה אינו במצב של "בלכת דידך" אלא במצב דבלכת לדבר מצוה. וא"כ י"ל דזהו מש"כ הרמב"ם דעוסק בפו"ר, והיינו ב"הכשר מצוה" דפו"ר ואף בזה נחשב "עוסק במצוה" וכו'.
אולם עדיין צ"ע מ"ט לא כ' דעוסק במצ"ע ד"עונה", דבזה מקיים למצוה גופא דודאי עדיף מהכש"מ דפו"ר. ושמא ס"ל לרמב"ם דכיון שהאשה מצטערת טובא בביאה א', וכבכתובות (לט:) דאמר אביי אמרה לי אם [מגדלתו] דצער בתולים דמי כמים חמים על ראש קירח, ורבא אמר בשם אשתו דדומה לריבדא דכוסילתא דהוי צער גדול וכו' וכו', ויעו"ש בע"א בתוד"ה צער דמאי דהקשה ר"י דמאי קא מיבעיא ליה וכי לא ידע הש"ס שיש צער גדול לבתולה בביאה א', וכמה קטנות חולות מזה, עכ"ד יעו"ש, וכ"כ תוס' בפ"ו דב"ק (סדנ"ט.) בד"ה אונס וכו' יעו"ש, וכן יעוי' בפ"י דעירובין (ק:) ובאדר"נ (פרק א' ס"ז) ובפדר"א (פרק ג') דעשר קללות נתקללה חוה דכ' אל האשה אמר הרבה ארבה, אלו ב' טיפי דמים א' דם נדה וא' דם בתולים וכו' וכ' בבנין יהושע דיש צער גדול לבתולה בביאה א' ע"ש. וע"ע בפדר"א (פרק לד') דששה קולן הולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולן נשמע ואלו הן וכו', ובשעה שהאשה עם בעלה בעילה ראשונה הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו וכו' יעו"ש. ועל כן ליכא בזה מצ"ע דעונה", דרק כששמחה בזה איכא למצוה זו.
ועד"ז יעוי' במנ"ח [מצוה מו' אות יו"ד] דנסתפק אם יוצא ידי חובת עונה ע"י ביאה "שלא כדרכה", וציין לטור באבה"ע (סימן כה' ס"ב) [דס"ל דמותר לבוא על אשתו שלכ"ד], ואח"כ כ' המנ"ח, דדבר זה תלוי בפלוגתת ת"ק ור' אלעזר בכתובות (מז:) במקור חובת עונה, דלת"ק דנלמד מאם תענה את בנותי וגו' נר' דלא יוצא יד"ח בזה ועובר על הל"ת דלא יגרע, אך לר' אלעזר דנלמד משארה זו עונה, אפשר דיוצא יד"ח בזה וכו', עכ"ד המנ"ח יעו"ש. וא"כ אפשר דלמ"ד הנ"ל ה"ה בביאה א' ד"כולו צער" דליכא בזה מצות עונה, וכוותיה ס"ל לרמב"ם, ודו"ק.
אולם אי"ז מסתברא, דאכתי סתם אשה חפיצה בביאה זו ואע"פ "שמצטערת" בזה וא"כ נר' דגם בזה איכא למצ"ע וחיוב דאורייתא דעונה. ומש"כ המנ"ח בבשל"כ, אפשר דהיינו דוקא כשלא חפיצה בזה דדווקא בכה"ג למ"ד הנ"ל אינו יוצא יד"ח בזה, אך כשחפיצה בזה מסתבר דודאי יצא יד"ח ויקיים מצותו בזה, אך מאידך צ"ע א"כ מ"ט דמ"ד דיוצא בזה הא כיון שלא חפיצה בזה לכאו' לא יקיים עי"ז מ"ע דעונה. ושמא מ"מ מדהוקש ביאה של"כ לביאה כדרכה [בסוטה (כו:) ובקידושין (כב:) ובכתובות (מו.) ועוד] ע"כ נחשב זה ממש כביאה כדרכה וע"כ שיוצא יד"ח בזה. אולם בביאה כדרכה גופא נר' דאם לא חפיצה בזה דאינו יוצא יד"ח בזה וא"כ כ"ש בשלכ"ד וא"כ יל"ע במאי קאיירי המנ"ח בספיקו הנ"ל, ודו"ק.
ועכ"פ בביאה א' שמן הסתם "חפיצה" בזה יקיים בזה למצ"ע דעונה, וא"כ עדיין יל"ע כנ"ל. וכן הראני הגרע"פ שליט"א לדברי הנובי"ת ביור"ד [תשובה קיז'] שרצה השואל לומר דכלה שאירע ליל טבילתה סמוך לוסתה דדומה ליוצא לדרך דמצוה לפוקדה ורוב הפוסקים ס"ל דהיינו בתשמיש אע"פ שסמוך לוסתה, וא"כ ה"ה בכלה שמצוה "לפוקדה" בכה"ג, דהא ברפ"ק דכתובות (ד.) קרינן לזה "בעילת מצוה", וע"ז השיבו הנוב"י, דנהי דאיקרי מצוה מ"מ לא איקרי חובה ולא מצינו היתר לזה רק ביוצא לדרך דאחז"ל דהוי חובה ולא במצוה בעלמא וכו', עכ"ד יעו"ש. דמבואר דס"ל דאיכא אף בכלה מצות עונה, וכש"כ. וא"כ צ"ע ברמב"ם, ודו"ק.
