|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר – קורנית מקורקפת
"אמר רבא: ומודה רבי יוחנן לענין מעשר, דמחשבת חיבור שמה מחשבה. אמר רבא: מנא אמינא לה? דתנן, הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר, אם היו נשמרין חייבין. היכי דמי? אילימא דזרעינהו מתחלה לאדם צריכא למימר? אלא לאו דזרעינהו מתחלה לבהמה, וקתני אם היו נשמרין חייבין. אמר רב אשי: הכא בחצר שעלו מאיליהן עסקינן, וסתמא לאדם קיימי, והכי קאמר אם החצר משמרת פירותיה חייבין, ואם לאו פטורין" (נידה, נא ע"א).
זיהוי הקורניתמבוא
הזיהויים הראשונים של הקורנית (וגם הסאה והאזוב) מופיעים בשני התלמודים. בירושלמי (שביעית, פ"ז דף לז טור ב /ה"א) אנו מוצאים: "... הסיאה צתרה, אזוב איזובא, קורנית קורניתא וכו'". ובבלי (שבת, קכח ע"א): "סיאה. אמר רב יהודה: צתרי. אזוב אברתא. קורנית קורניתא שמה. והא ההוא דאמר להו: מאן בעי קורניתא, ואישתכח חשי? אלא: סיאה צתרי, אזוב אברתא, קורניתא חשי". מהבדל זה בין הבבלי והירושלמי אנו לומדים על כך שהשם קורנית התייחס למיני צמחים שונים בא"י ובבל (קורניתא לעומת חשי) עובדה שאולי תרמה לקושי להגיע לזיהוי חד משמעי של הקורנית בתקופות מאוחרות יותר. גורם אפשרי נוסף לקושי הוא הדמיון הרב בין הסיאה, האזוב והקורנית שהרי קיימת הסכמה לכך שכולם מינים ממשפחת השפתניים הקרובים מאד זה לזה במבנה, בריחם וטעמם (הנובע מנוכחות שמנים אתריים) ובשימוש שעושה בהם האדם. לכך, כנראה, כוונת "הערוך" בדבריו: "וכולן מיני אזוב הן". גם הרמב"ם בפיהמ"ש (שביעית, שם) משתמש בשמו של אחד המינים (אלפודנג - אלפוד'נג'את) ככינוי לקבוצה כולה: "...וסיאה אלפודנג. ואזוב אלצעתר. וקורנית אלחאשא, והיא מפורסמת מאד אצל הרופאים והיא עשב ממיני אלפוד'נג'את". בקושי זה יש אולי משום בשורה משום שגם אם אנו מחליפים וטועים בהתאמת השמות סיאה, אזוב וקורנית למינים ספציפיים הרי שהקבוצה המצומצמת הכוללת אותם ידועה לנו. הערוךכותב "הערוך": "קורנית אורינגו ויש אומרים סטורניא וכולן מיני אזוב הן". השם "אורינגו" מזכיר את השם הלטיני של הסוג אוריגנום אזובית פשוטה (Origanum vulgare) (Origanum) הנקרא בעברית אזובית (תמונה 1). כבר מהעת העתיקה הכינו ממין זה את התבלין אורגנו שתפס גם תפקיד חשוב כצמח מרפא. על פי דבריו של רבי בנימין מוספיא בעל "מוסף הערוך" (ערך "קרנית") זיהוי זה עשוי לפרש את משמעות השם "קורנית":
הוא מזהה את ה"קורנית" עם coronis הקרוב, לדעתו, אטימולוגית ל - crown (כתר) וכך גם פירוש המילה היוונית אסטפני הוא "זר" (1) ואכן הצמח אזובית פשוטה שימש להכנת זרים באירועים מיוחדים. היוונים, למשל, נהגו לעטר את ראשי הזוגות הנישאים בענפי אורגנו כנגד עין הרע ולמזל טוב. הרב קוהוט ב"ערוך השלם" דחה את הקשר בין הקורנית לכתר. זיהוי הקורנית עם האזובית הפשוטה בעייתי משום שמין זה איננו גדל בארץ ואילו מינים אחרים בסוג הגדלים בארץ נדירים יחסית ואינם מתפתחים בבתי גידול מופרעים כחצרות האדם. מין אחר, אזוב תרבותי (תמונה 2 - מיורן, origanum majorana) הנכלל בסוג אזובית נפוץ באסיה הקטנה ואולי הוא המין שהיה מוכר בבבל. אפשרות אחרת לזיהוי ה"אורינגו" היא הקורנית המקורקפת (תמונה 3) (Thymus capitatus או Coridothymus capitatus), שהיא המין הנפוץ ביותר בארץ מבין מיני התבלין במשפחת השפתניים, משום שהיא נקראת גם אוריגנום ספרדי. לפחות על פי "מוסף הערוך" זיהוי זה בלתי אפשרי משום שקוצניותה ושבריריות ענפיה מונעים את האפשרות להכין ממנה זרים.
תמונה 5. קורנית – שיח בנוף צילם: Lapplaender ריבמ"ץ
הריבמ"ץ (שביעית, שם) מפרש: "... קורנית אוריגנו, ויש אומרים טומו". ה"טומו" הוא כנראה שם הסוג קורנית הנקרא בלטינית Thymus (באיטלקית טימו). שני מינים בולטים בסוג הם קורנית מקורקפת ובת קורנית פשוטה (תמונה 6) (Thymus vulgaris). המין השני לא גדל בארץ דבר המותיר את הקורנית המקורקפת כזיהוי הסביר. הרמב"ם
הרמב"ם בפיהמ"ש (שביעית, שם) כותב: "...וסיאה, אלפודנג. ואזוב, אלצעתר. וקורנית, אלחאשא, והיא מפורסמת מאד אצל הרופאים והיא עשב ממיני אלפוד'נג'את". בפירושו למעשרות (פ"ג מ"ט) הוא גם מתאר את מקום גידול צמחים אלו: "... קורנית, "אלחאשא", ודרך כל מיני האזוב הללו לצמוח בגגות ובחצרות בלי שיזרעו אותן, לפיכך אם היו נשמרים חייבין במעשרות. והלכה כר' עקיבה". הרמב"ם מזהה את הקורנית עם ה"חאשא" וכותב שהוא אחד מבין מיני התבלין והרפואה או האזוב. בחיבורו על שמות הרפואות הוא מגדיר באופן מדויק יותר ומציין את השמות "תימברון" ביוונית, "טומילה" בספרדית וכינוי נוסף "אזוב החמורים". שמות אלו המבטאים את הידוע בספרד אינם מציינים בהכרח את המינים הקיימים בארץ ישראל ובבבל. לגבי ארץ ישראל כתב הרופא והעשבונאי אבן אלביטאר (פעל במחצית הראשונה של המאה ה-13) כתב: "חאשא – מכירים אותה העשבונאים וספרד ותושביה בשם 'צעתר אלחמיר' והוא מרבה באדמת ירושלים ומשכנותיה" (2). ז. עמר מציע לזהות את הצמח עם הצתרה הורודה (Satureja thymbra) (הנקראת בערבית "זעתר אל חמיר") או צתרנית משובלת (Thymbra spicata) שהינם בני שיח מעוצים הגדלים באזור הים תיכוני ועליהם משמשים כתבלין או כמאכל לבהמות. יש להעיר שצתרה ורודה נקראת בערבית "זעתר אל חמיר" ואילו הצתרנית Thymbra כלומר "תימברון". בסיום הערך "קורנית" מעלה ז. עמר ספקות ביחס להצעות אלו משום שהשימוש בשמות קיבוציים לא מאפשר לקבוע בוודאות לאיזה מין התכוון הרמב"ם. בסיום הערך "קורנית" מעלה ז. עמר ספקות ביחס להצעות אלו משום שהשימוש בשמות קיבוציים לא מאפשר לקבוע בוודאות לאיזה מין התכוון הרמב"ם. חוקרים מאוחרים
בספרות בת זמננו מקובל לזהות את הקורנית עם המין קורנית מקורקפת. כך זיהה י. פליקס, הרב קוהוט ב"ערוך השלם" (ערך "חשאי"), הר"ש ליברמן בתוספתא כפשוטה (שביעית, פ"ה הערה 33) על פי לעף ועוד חוקרים. בעמדת מיעוט עומד א. הראובני (3) שזיהה את הקורנית עם הכלמינתה האפורה (תמונה 7) (Calamintha incana) ומין נוסף ממיני המנטה (mintha). השם כלמינתה הוא צירוף של מנתה (בגלל הדמיון למנתה) עם cala שמשמעותו ביוונית "יפה" כלומר המנטה היפה.
(1) תודה לר' יוסף אביב"י על תרגום זה. לעיון נוסף:בפורטל הדף היומי: "שדרה, דופן סוכה והאזוב"
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
|