חולם, "מה אתה רואה"? / הרב דוב ברקוביץ
ברכות נה ע"ב - נז ע"א
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
מסכת ברכות פותחת ב"שמיעה" – קריאת "שמע" – ומסתיימת בפרק תשיעי, שעניינו ברכות הראייה – פרק "הרואה". שתי המילים הפותחות את הפרק, "הרואה מקום", מרמזים למצוות עלייה לרגל וראיית פני השכינה במקדש, עליה נאמר במסכת חגיגה "הכל חייבין בראייה".
לאחר חורבן הבית הלך והתעצם יסוד השמיעה, כלומר ההעמקה במילה הנבואית, כנקודת המפגש העיקרית בין האדם לבין הקדוש ברוך הוא, כתוצאה מעמעום הראייה שמרכזה במקדש. מה שנשאר מ"ראיית המקום" במובן המקורי – וגם זה רק בזעיר אנפין – היה לראות את ה"מקום שנעשו בו נסים לישראל", את ה"מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה", תופעות טבע פלאיות או בעלות עוצמה מיוחדת. על ההיסטוריה, הנשלטת על ידי הקיסר הרומי, יש לברך לעיתים ה"טוב והמיטיב", אבל בעיקר "דיין האמת".
הסוגיה המרכזית בחלק הראשון של פרק תשיעי היא סוגיית החלומות. דוק ומצא, לאורך כל הסוגיה חוזר הביטוי "הרואה" (בארמית "חז" או "חזא") פעמים אין ספור. יש קשר, כך נראה, בין החלומות לבין "ראיית המקום".
בראשית הסוגיה (נה) מופיעות מספר שיטות בהבנת יסוד החלום:
שיטת רבי אלעזר ש"כל החלומות הולכים אחר הפה" (כלומר, משמעותם ותוקפם נקבעות על פי הפותר).
שיטת רבי יוחנן שישנו מימד נבואי בחלום – "ג' חלומות מתקיימין ...".
שיטת ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן – "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי ליבו" (רש"י – "מה שהוא מהרהר ביום").
רבים שחקרו את הזיקה בין סוגיה זו לבין הראיה הפסיכולוגית המודרנית ראו בשיטותיהם של ר' אלעזר ושל ר' יונתן בסיס תלמודי לחידוש של פרויד, שהעניק פירוש נפשי לדימויים של חלומותינו. בראיה הפסיכולוגית האדם בשינה אינו מפעיל את המנגנונים שבנפש החוסמים רגשות מודחקים, זיכרונות ילדות קדומים, דימויי עומק שבנפשו וכדומה. החלום מציף לתוך התודעה את החמרים הללו במלבוש "סמלי", כך שהחולם עצמו לא תמיד מסוגל להכירם ולזהותם.
ברובו של דף נו מורחבים דברי ר' אלעזר ור' יונתן המדגישים את המעמד הנפשי של החלום ואת מרכזיותו של גורם חיצוני, הלא הוא הפותר, בקיום החלום. לפי תפיסה זו החלום דומה לנדר: זוהי פעולה הנותנת ביטוי לבלתי נשלט ולבלתי מודע. כמו בנדר יש להתייחס בכבוד – ולא בביטול - לעוצמות הללו על ידי פנייה למומחה שיעזור להפריד בין הראוי לקיימו לבין הראוי לבטלו. פניית החולם או הנודר למומחה מביאה לשתי פעולות אפשריות מרתקות - היכולת של סמכות תורנית לבטל חלום או נדר ובכך "להתיר" את האדם ממועקות נפשו (דוגמת "הטבת חלום"); מאידך, היכולת של האדם החולם, או הנודר, בעזרת מומחה (החכם ה"פותח פתח" בנדר או הפותר חלומות), לברור בין תעצומות נפשו את אותו פן מודחק שבכוחו יכונן משהו חיוני חדש בחייו.
במחצית השנייה של עמ' ב' ובדף נז הסוגיה מחברת בין הדימויים העמומים המופיעים בחלומות לבין שפת הנבואה. חטיבה זו, המרחיבה את דברי ר' יוחנן שבתחילת הסוגיה, רואה בחלום נבואה בזעיר אנפין; מעמקי הנפש של החולם נתפסים כרובד תודעתי המחובר לתובנות אלוקיות. בהקיץ מנגנוני החסימה בנפשו של אדם גם חוצים בין התודעה השוטפת לבין העל–מודע השט בין דימויי העומק של נביאי ישראל. בפרשנות כזאת, הרואה צפור בחלומו אינו מעלה בכך את כמיהתו הסמויה להתנתק מהמציאות ו"לעוף", אלא הוא מאיר לתוך תודעתו השוטפת מפסוק בישעיהו, "הנני נוטה אליה כנהר שלום".
למעשה, שיטה זו עושה את התנ"ך מספר של ציוויים ואידיאות לכזה המהווה שיקוף של מציאות אלוקית בדימויים הנלקחים מ"שפת בני אדם" – מציאות, כדברי הגמרא, של שלום , חכמה, חיים, שירה, פלאות וכו' - מציאות השוכנת גם במעמקי נפשו של האדם החולם.
בחינת הרואה חלום רואה מקום.
