הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטויים: "ותו"; "ואיבעית אימא"

ברכות ב ע"א

תנא היכא קאי דקתני מאימתי? ותו, מאי שנא דתני בערבית ברישא? לתני דשחרית ברישא! –
תנא אקרא קאי, דכתיב +דברים ו'+ בשכבך ובקומך. והכי קתני: זמן קריאת שמע דשכיבה אימת - משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן.
ואי בעית אימא: יליף מברייתו של עולם, דכתיב +בראשית א'+ ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.
אי הכי, סיפא דקתני בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה - לתני דערבית ברישא! - תנא פתח בערבית והדר תני בשחרית, עד דקאי בשחרית - פריש מילי דשחרית, והדר פריש מילי דערבית. 

1.
הגמרא פותחת בשתי שאלות / קושיות. הקושיה השניה מתחילה בביטוי "ותו" [=ועוד...]. מקובל אצל הפרשנים שהשאלה/הקושיה השניה - בדרך כלל - יותר חזקה מהקושיה הראשונה.
בסוגייתנו השאלה הראשונה איננה על עצם הדין אלא על מבנה המשנה: היה צורך להקדים את עצם החובה לקרוא את קריאת שמע [אולי דווקא בגלל שמדובר בפתיחת הש"ס].
השאלה השניה גם היא עוסקת במבנה המשניות ובסדרן, שהיה ראוי יותר להקדים את דין זמנה של קריאת שמע של שחרית.

2.
בפשטות שתי השאלות הן מאותו "סוג", אבל בכל זאת דווקא השאלה הראשונה נראית "קשה" יותר מכיון, שהיא עוסקת גם בתוכן: אם לא ברור עיקר הדין של קריאת שמע כיצד דנים בפרט אחד של המצוה – הזמן הראוי לקיימה.

2.1
אלא יש לומר, מכיון שהגמרא עוסקת בהמשך יותר בשאלה השניה, לכן הביטוי "ותו" פותח את השאלה השניה.

3.
על השאלה השניה הגמרא עונה שתי תשובות. את התשובה השניה הגמרא פותחת בביטוי "ואיבעית אימא". ראה את משמעות הביטוי ב"מתיבתא", הערה מט.

4.
מחלוקת פרשנים – באופן עקרוני - איזה תרוץ "חשוב" יותר, הראשון או השני, וכן לגבי תרוצים בש"ס שמובאים אחרי הביטוי "איכא דאמרי". ושם מביא בשם המהרש"ל, שלגבי הביטוי "ואי בעית אימא" לפי כל הדעות התרוץ השני הוא העיקר.

4.1
אלא שבפשטות בסוגייתנו אין לזה נפקות להלכה, כי מדובר "רק" במציאת מקור [או יותר מדוייק: רמז] בפסוק שקריאת שמע של ערבית קודמת [במובן של ציטוט ולא במובן של חשיבות מועדפת] לזו של שחרית.

4.2
גם בסוגייתנו נראה שה"איבעית אימא" יוצר "חזק" בגלל שמצטט הפסוק של "ערב" [ולא "בשכבך"] ומתאים יותר ללשון המשנה - "בערבית" ["מתיבתא", הערה נ].

4.3
כמו כן, התרוץ השני נצרך לאותה שיטה בגמרא שסוברת שמצות קריאת שמע היא מצוה מדרבנן, ואין להסיק שהיא מצוה מדאורייתא עקב הפסוק הראשון של "בשכבך ובקומך" ["מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד יא].