הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטויים: "מסייע ליה"; "איבעית אימא"; "איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא"

ברכות ד ע"ב

אמר מר: קורא קריאת שמע ומתפלל. מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? - זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית. רבי יהושע בן לוי אומר: תפלות באמצע תקנום.
במאי קא מפלגי?
אי בעית אימא קרא, אי בעית אימא סברא.
אי בעית אימא סברא, דרבי יוחנן סבר: גאולה מאורתא נמי הוי, אלא גאולה מעלייתא לא הויא אלא עד צפרא; ורבי יהושע בן לוי סבר: כיון דלא הויא אלא מצפרא, לא הויא גאולה מעלייתא.
ואיבעית אימא קרא - ושניהם מקרא אחד דרשו, דכתיב: +דברים ו'+ בשכבך ובקומך, רבי יוחנן סבר: מקיש שכיבה לקימה - מה קימה קריאת שמע ואחר כך תפלה, אף שכיבה נמי קריאת שמע ואחר כך תפלה; רבי יהושע בן לוי סבר: מקיש שכיבה לקימה - מה קימה קריאת שמע סמוך למטתו, אף שכיבה נמי קריאת שמע סמוך למטתו.
מתיב מר בריה דרבינא: בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה; ואי אמרת בעי לסמוך, הא לא קא סמך גאולה לתפלה, דהא בעי למימר השכיבנו!
אמרי: כיון דתקינו רבנן השכיבנו, כגאולה אריכתא דמיא. דאי לא תימא הכי - שחרית היכי מצי סמיך? והא אמר רבי יוחנן, בתחלה אומר: +תהלים נ"א+ ה' שפתי תפתח, ולבסוף הוא אומר: +תהלים י"ט+ יהיו לרצון אמרי פי! אלא: התם כיון דתקינו רבנן למימר ה' שפתי תפתח - כתפלה אריכתא דמיא, הכא נמי, כיון דתקינו רבנן למימר השכיבנו - כגאולה אריכתא דמיא.

1.
מחלוקת בגמרא אם יש חובה לסמוך גאולה לתפילה של ערבית [לסמוך את ברכת "גאל ישראל" לתפילת עמידה שבאה אחריה].

2.
הגמרא מביאה סיוע מתוך הברייתא לשיטת רבי יוחנן שסובר שיש לסמוך.

3.
תוספות מסכת ברכות דף ד עמוד ב:

... והלכה כר' יוחנן דברייתא מסייע ליה וכן פסק ה"ג. ואם כן יש ליזהר שלא לספר בין גאולה דערבית לשמנה עשרה.
ומיהו בסדר רב עמרם פי' מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה לתפלת ערבית לאשמעינן דלא בעינן מסמך גאולה דערבית לתפלה משום דתפלת ערבית רשות.
ולא נהירא [דאם כן] ר' יוחנן סבירא ליה תפלת ערבית חובה דפלוגתא היא דרב ור' יוחנן והלכה כר' יוחנן. ונכון להחמיר ולהזהר מלספר בינתים
ואי תימא קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן תפלת ערבית רשות והכא פסקינן כרבי יוחנן צריך לומר דאפילו אי סובר רבי יוחנן כרב דאמר רשות היא מכל מקום מחייב לסמוך. אם כן גם לנו יש לסמוך.

תוס' פוסק בסוגייתנו כרבי יוחנן. מבחינת כללי הפסיקה הלכה צריכה להיות כריב"ל מפני שהוא היה רבו של רבי יוחנן, אלא – כך מדגיש תוס' – שהלכה כרבי יוחנן מפני שיש ברייתא שמסייעת לדבריו. ומוסיף תוס' שדינו של רבי יוחנן בסוגייתנו מתאימה גם לדעת "רב" שתפילת ערבית היא "רשות".

4.
ואפשר לפרש את דבריו בשני אופנים:

4.1
עצם העובדה שיש סיוע לרבי יוחנן מברייתא הרי שהלכה כדבריו וכנגד רבו – ריב"ל.

4.2
לכאורה, ריב"ל יכול לחלוק על ברייתא [כי היה במדרגת תנא] אלא ש"עורך הגמרא" השתמש בביטוי "מסייע ליה" ללמדנו שכך הוא – "עורך הגמרא" – פוסק – כרבי יוחנן.

5.
הרמב"ם מנה את ריב"ל בין התנאים. וראה בהרחבה "בית אהרן", כרך ה, עמודים 74 ואילך.

6.
הגמרא מסבירה את מחלוקת רבי יוחנן עם ריב"ל גם על סמך פרשנות פסוק וגם על סמך סברא. לפעמים הביטויים "איבעית אימא קרא" "ואיבעית אימא סברא" מופיע כהסבר לדינו של אמורא מסויים ללא מחלוקת.

7.
האם כל חכם בעצמו אמר את הפסוק והסברא, או הגמרא ["עורך הגמרא", או חכמי בית המדרש] אמרה את הנימוקים.

8.
הביטוי "איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא" - 24 מופעים בש"ס, וכן הניסוח ה"הפוך": "איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא" - 10 מופעים בש"ס.

9.
יש כנראה חשיבות בכל בש"ס לתת הסבר להקדמת אחד משני אלה, ה"קרא" או ה"סברא", כנראה לפי מידת חשיבותם להסבר הסוגיה.

10.
השאלה העקרונית יותר היא: מדוע בכלל צריך גם מקור מפסוק וגם מסברא.

11.
באופן עקרוני בכל סוגיה יש לבדוק אם הסברא לא פשוטה כלל, ולכן זקוקים למקור מפסוק, והסברא נועדה "לחזק" את הדרשה, מכיון שגם היא לא פשוטה כלל. ויתכן לומר, שהסברא נועדה לתת תוכן לפסוק עצמו.

12.
וראה "מתיבתא", הערה כא, שאם עיקר הלימוד הוא מסברא אזי ההוכחה מהפסוק היא רק "אסמכתא", אבל קצת קשה: הרי "אסמכתא" איננה הוכחה שוות ערך לסברא ומדוע היא מופיעה כ"ואיבעית אימא..."? אלא כנראה, הכוונה היא כך: על סמך הסברא נראה שיש לדרוש את הפסוק, וגם להיפך: על סמך הפסוק נלמדת סברא.

13.
ויש להוסיף הערה חשובה. בדרך כלל, כשהגמרא מביאה שני תרוצים/הסברים בניסוח של "איכא דאמרי..." או "איבעית אימא..." יש מבעלי הכללים שפוסקים כעיקרון כדעה השניה [או כדעה הראשונה – במידה וכך נסביר את דעת כמה מהפרשנים]. אולם, לא נראה שכללים אלה שייכים גם ב"איבעית אימא" מסוג זה של "איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא". ולפי מה שנאמר בפיסקה הקודמת נראה לומר שמשמעות ה"ואיבעית אימא" בסוגייתנו היא "גם... וגם...", כלומר, שני המקורות [גם ה"סברא" וגם ה"קרא"] נדרשים ומשלימים זה את זה.