ייסורים / הרב הלל בן שלמה

ברכות ה ע"א

ריש לקיש לומד מהכתוב באיוב "ובני רשף יגביהו עוף", כי כל העוסק בתורה, ייסורים בדלים הימנו; שאין עוף אלא תורה, ואין רשף אלא מזיקים. רבי יוחנן משיב לו, שדבר זה אפילו תינוקות של בית רבן יודעים, מהכתוב בתורה "אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך... כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך...", ולדעתו יש ללמוד מכתוב בתהילים "נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר", כי כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הקב"ה מביא עליו יסורים מכוערים ועוכרים אותו. דברים אלו מתאימים למובא על ידי רבא או רב חסדא, שאדם שבאים עליו ייסורים יפשפש במעשיו, ואם לא מצא עבירה כלשהיא, יתלה בביטול תורה. אמנם, אם גם ביטול תורה לא מצא, בידוע שאלו ייסורים של אהבה.
 

ייסורים של אהבה

לדברי רבא בשם רב סחורה בשם רב הונא, כל שהקב"ה חפץ בו, מדכאו בייסורים. על פי דברים אלו ניתן להבין את המסופר על רב הונא להלן (עמוד ב), שהחמיצו לו ארבע מאות חביות יין, והחכמים אמרו לו שעליו לעיין בדבריו, וכפי שמפרש רש"י (ד"ה ליעיין) "יפשפש במעשיו". כלומר: רב הונא אינו אומר את המימרא הנזכרת שיש לפשפש במעשיו, ותגובתו "ומי חשידנא בעינייכו" באה לומר, שלהבנתו ייסוריו באו עליו מאחר שה' חפץ בו. אולם החכמים שאמרו לו שאין לחשוד בקב"ה "דעביד דינא בלא דינא", ידעו שהוא נוהג שלא כשורה (כך מבארים התוספות ד"ה דינא), ועל כן הם העירו לו. בגמרא בשבת (נה,א-ב) מובאים דברי רבי אמי, שאין ייסורים בלא עוון, אולם הגמרא שם דוחה את דבריו, שהרי "ארבעה מתו בעטיו של נחש".

יש מהאמוראים הסוברים, כי כאשר בעקבות הייסורים נגרם ביטול תורה או ביטול תפילה, אין אלו ייסורים של אהבה. אולם לדברי רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן, גם במקרים אלו המדובר בייסורים של אהבה. על פי דברים אלו ניתן להבין את המסופר בהמשך על רבי חייא בר אבא, על רבי יוחנן ועל רבי אלעזר, אשר אמרו לגבי הייסורים שבאו עליהם שאינם חפצים לא בהם ולא בשכרם: כלומר, המדובר בייסורים של אהבה, שאינם באים רק לכפר על חטאו של האדם, אלא בשביל להרבות את שכרו. לדברי רב הונא, על האדם לקבל ייסורים אלו באהבה, וכך אנו מוצאים בגמרא בתענית (ח,א): "אמר רבי יהושע בן לוי: כל השמח בייסורים שבאים עליו, מביא ישועה לעולם". אמוראים אלו לא חפצו לקבל את הייסורים, וייתכן שייסורים אלו היו גורמים להם לביטול תורה או ביטול תפילה, ועל כן הם בקשו להשתחרר מהם; אך הם עצמם אינם חולקים על מעלת הייסורים כשהם אינם מפריעים לתורה ומצוות, כפי שאנו מוצאים בברכות יז,א בדברי רבי יוחנן או רבי אלעזר "אלופינו בתורה ובמצוות ומסובלים בייסורים".

הסבר זה מובן, על פי החילוק המובא בגמרא (לגבי מראות הנגעים שהם מזבח כפרה ורבי יוחנן אומר שאינם ייסורים של אהבה), בין "מזבח כפרה", דהיינו, ייסורים הבאים לכפר על האדם, לבין "ייסורים של אהבה", שהם ייסורים הבאים להרבות את שכרו. אולם לפי שני הביאורים האחרים שם, שאין לחלק בין מזבח כפרה לבין ייסורים של אהבה (אלא בין א"י לבבל או בין בצנעא לפרהסיא), יש לומר, כי אמוראים אלו הרגישו שהם אינם זקוקים לייסורים אלו על מנת לכפר על חטאים כלשהם. דברי רבי יוחנן מתאימים למה שהוא עצמו אומר להלן (ז,א) בשם רבי יוסי, שטובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות.
 

ייסוריו של רבי יוחנן

הגמרא יוצאת מתוך נקודת הנחה, שמיתתם של בני רבי יוחנן אינה כעונש, אלא אלו ייסורים של אהבה. לדברי רש"י (ד"ה ביר), הדבר ברור שלאדם גדול כרבי יוחנן לא באו ייסורים שאינם של אהבה; אבל התוספות (ד"ה והאמר) מבארים, כי מאחר שרבי יוחנן היה רגיל לנחם אחרים באמצעות ייסוריו שלו, משמע שהבין שייסורים אלו היו ייסורים של אהבה (אך אין כל הכרח שלצדיקים יהיו ייסורים שאינם ייסורים של אהבה). ייתכן לבאר בדעת רש"י, שייסורים כה גדולים כמיתתם של עשרה בנים, בוודאי יש בהם כדי לכפר על חטאים רבים, ועל כן לאדם גדול כרבי יוחנן מוכרחים לומר, שייסורים אלו היו ייסורים של אהבה.

ייתכן לומר בדעת רבי יוחנן, שמענוותנותו אמר על עצמו שייסוריו אינם באים מאהבה, ועל כן הוא תמה על התנא שאמר לגבי הקובר את בניו שמוחלים לו על עוונותיו, מנין לו דבר זה. אולם מסקנת הגמרא היא, שדברי רבי יוחנן נכונים לגבי מי שלא היו לו בנים כלל, שאלו אינם ייסורים של אהבה. בגמרא ביבמות (סד,א) מבואר, כי הקב"ה עשה את האבות עקרים, מפני שהוא מתאווה לתפילתם של צדיקים, ומסתבר שהוא הדין לכל מי שאין לו בנים.

בנוגע לשילוח מצורעים בזמן הזה (מחלוקת רש"י ותוספות בד"ה הא לן) – ראה בהרחבה בספרי 'ביאת המקדש' (טרם יצא לאור).