תחילת זמן קריאת שמע בערבית / הרב הלל בן שלמה

ברכות ב ע"א-ע"ב

במשנה מופיעה רק דעה אחת בנוגע לתחילת זמן קריאת שמע בערב: "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתם". על פי הגמרא, הכוונה היא לצאת הכוכבים. בברייתא בגמרא מופיעות ארבע דעות נוספות: 

א. משעה שקדש היום בערבי שבתות (רבי אליעזר).
ב. משעה שהכהנים טובלים לאכול בתרומתם (רבי מאיר).
ג. משעה שעני נכנס לאכול פיתו במלח (רבי חנינא).
ד. משעה שרוב בני אדם נכנסים להסב (רבי אחאי או רבי אחא). לדברי רש"י (ד"ה נכנסין להסב), ייתכן שכוונתו לכניסת בני אדם להסב בכל יום חול, וייתכן שכוונתו לכניסה בשבתות. 

לפי האפשרות האחרונה, דעה זו היא כדעת רבי מאיר המופיעה בברייתא נוספת שם, ולדבריו הזמן הוא משעה שבני אדם נכנסים לאכול פיתן בערבי שבתות. לפי האפשרות הראשונה שרש"י מביא, דברי רבי מאיר בברייתא הם דעה חמישית. 

כמי הלכה?

דעת התנא של משנתנו מופיעה בשתי הברייתות בגמרא, והיא דעת חכמים החולקים על רבי מאיר, וכן דעת רבי יהושע, החולק על רבי אליעזר ושאר התנאים. וכך פוסק רש"י על המשנה (ד"ה עד סוף), המבאר שאף על פי שקוראים את שמע בבית הכנסת קודם שהחשיך סמוך לתפילת ערבית, קריאה זו אינה אלא בשביל לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה (כמבואר בירושלמי בתחילת ברכות), אולם ישנה חובה לקוראה משהחשיך, ויוצאים ידי חובה בזה אף בקריאת שמע שעל המיטה.

אבל לדעת ר"י (תוספות ב,א ד"ה מאימתי), מאחר שהמנהג אינו כדעת התנא שבמשנתנו, יש לומר שההלכה היא כדעת רבי אליעזר (משעה שקדש היום) או כרבי אחא (שרוב בני אדם נכנסים), ועל כן קוראים את שמע קודם שהחשיך. גם רבינו תם שם מסכים לדברי ר"י, שקריאת שמע הנאמרת בבית הכנסת היא העיקר, ולא קריאת שמע שעל המיטה, והוא מבאר את דברי הירושלמי, שהיתה קריאת שמע נוספת שהיתה נאמרת לפני תחילת התפילה, בדומה לאמירת 'אשרי' על ידינו במנחה, והיא נועדה להיכנס לתפילה מתוך דברי תורה. ר"ת מביא אפשרות, שאנו נוהגים כרבי יהודה, הסובר (כו,א) שזמן התפילה הוא עד פלג המנחה ולא עד הערב, על פי הכרעת הגמרא במחלוקת זו "דעבד כמר עבד".
 

מחלוקת רש"י ותוספות: האם יש תלות בין קריאת שמע לתפילה

בעלי התוספות הללו אינם מקבלים את דברי רש"י, משום שלהבנתם יציאת ידי חובת קריאת שמע נעשית דווקא כשהיא נעשית כתיקונה, בקריאת שלושת הפרשיות, בברכות לפניה ולאחריה, ובסמיכת גאולה לתפילה (לשיטת רבי יוחנן; ראה סיכום נפרד בנוגע לסמיכת גאולה לתפילה של ערבית). בקריאת שמע שעל המיטה, קוראים רק פרשה אחת, אין מברכים לפניה ולאחריה, וממילא אין בה סמיכת גאולה לתפילה. כמו כן, עצם אמירת נועד רק להגן מפני המזיקים, ולא כחובה מן התורה.

בדעת רש"י נראה לבאר, כי זמן התורה "ובשכבך", הוא הזמן בו עלינו לקרוא את שמע, והכוונה היא דווקא לפרשה הראשונה. תקנות חכמים בנוגע לקריאת שלושת הפרשות והוספת הברכות לפניה ולאחריה, נאמרו בקריאת שמע הסמוכה לתפילה, שאם היא מתקיימת לפני החשיכה, אין יוצאים בה ידי חובת קריאת שמע מן התורה. אולם לפי התוספות, קריאת שמע ותפילה הולכים יחדיו.

רבי יהודה תמה על רבי מאיר האומר כי הזמן הוא כשהכהנים טובלים, שהרי הכהנים טובלים מבעוד יום. על כך משיבה הגמרא, כי רבי מאיר סובר כרבי יוסי, האומר שבין השמשות הוא כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא, והוא בסוף זמן בין השמשות של רבי יהודה. לדברי התוספות, הסוברים בשיטת רבי יהודה, שניתן לקרוא את שמע כבר מפלג המנחה, תמיהתו של רבי יהודה אינה ברורה, שהרי אף לדעתו קוראים את שמע מבעוד יום. התוספות (ב,ב ד"ה אמר) מבארים, כי רבי יהודה כלל אינו דורש שזמן קריאת שמע הוא "בשכבך" (ושמא להבנתם רבי יהודה מפרש פסוק זה כעוסק בדברי תורה ולא בקריאת שמע, כדעה הנזכרת להלן יג,ב). כמובן, שלשיטת רש"י הלימוד מהפסוק "ובשכבך" אינו שנוי במחלוקת, ויש חלוקה ברורה בין האמור לעניין קריאת שמע לבין האמור לעניין התפילה..
 

מהו הזמן המאוחר בדעות התנאים?

על דעת התנאים האחרונה הנזכרת "משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב" כותב רש"י (ב,ב ד"ה נכנסין): "אית דאמרי בימות החול ואית דאמרי בשבתות, מכל מקום מאוחר הוא לכולם". המילה "לכולם" מסומנת בסוגריים עגולות, כפי שכותב המהרש"א: "ומלת לכולם שכתוב כאן בפרש"י שלפנינו נראה שטעות הוא, שהרי כתוב אחר כך הי מינייהו מאוחר לכולם דעני או כהן כו' וכן נראה מדברי התוס' שכתבו דא"כ ר"מ היינו רבי אחאי לפירש"י כו' דהיינו בע"ש כו' וא"כ ע"כ כהנים נכנסים לאכול בתרומתן ע"כ יותר מאוחר מדרבי אחאי ודו"ק".

אמנם, ראיית המהרש"א מדברי רש"י בסמוך מזמן העני והכהן, שם כותב רש"י "והי מינייהו מאוחר לכולם", אין בה ראייה שיש צורך להגיה בדברי רש"י קודם לכן, שהרי ניתן לומר כי דווקא כאן הוא המקום להגיה, כפי שאכן גם כאן מילה זו מסומנת בסוגריים עגולות (במסורת הש"ס מופיע: רש"א מחק זה, ובסוגריים העגולות הקודמות מופיע: רש"ל מחק זה. ההערה הראשונה היא בוודאי טעות, ואת הערת הרש"ל לא מצאתי. אולי הכוונה היתה להחליף בין ההערות). ראייתו השניה של המהרש"א מדברי התוספות (ג,א ד"ה קשיא) היא אכן ראייה ברורה שכך התוספות סוברים, וכך גם משתמע מדברי התוספות הנ"ל לגבי הפסיקה כדעה זו, בהנחה שהיא מוקדמת מלפני שתחשך. אולם אין מכאן ראיה שאף רש"י סובר כן.

יש המבארים, כי שיעור כניסת בני האדם להסב הוא השיעור המאוחר ביותר (מאירי), וייתכן לומר לכאורה, שגם רש"י סובר כן (וכך מסביר בשו"ת הרמ"ע מפאנו סימן ב בדעתו). בדברי רש"י עצמו (ג,א ד"ה קשיא) נזכר, כי השיעור שבני אדם נכנסים לאכול פיתם בערבי שבתות מאוחר לשיעור של כהן. מאחר שלמסקנת הגמרא שיעורו של העני מאוחר משל הכהן, ייתכן לדקדק מכאן, כי שיעור בני האדם אינו השיעור המאוחר ביותר.

לדעת רש"י בהוא אמינא (ד"ה משהעני), זמן העני הוא מוקדם מאוד, משום שאין לו נר לאכול. לאחר שהגמרא אומרת שזמן העני שווה לזמן הכהן שהוא צאת הכוכבים, אנו מבינים שאין זה זמן כל כך מוקדם, ואדרבה, הוא מהזמנים המאוחרים. שעת כניסת בני האדם לאכול בערבי שבתות, על פי ההבנה הראשונית (ד"ה בערבי שבתות), היא שעה מוקדמת. אולם אחרי דברי רבי יהודה בברייתא, שלא ייתכן שמדובר על זמן שהוא מבעוד יום, מוכרחים לומר ששני הזמנים המופיעים לאחריו (עני ובני אדם) הם מאוחרים. מלשון המאירי נראה שהוא בא לדחות את פירושו של רש"י, והוא מבאר שהאיחור של בני האדם להסב נובע מכך שהם היו מאחרים לבא מבית הכנסת שהיה מחוץ לעיר, ולא בגלל הכנת הסעודה.