סמיכת גאולה לתפילה כותיקין / הרב הלל בן שלמה

ברכות ט ע"ב

רבי יוסי בן אליקים מעיד בשם "קהלא קדישא דבירושלים", שהסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק כל אותו היום. התוספות (ד"ה כל) תמהים על כך, שהרי כולם מקפידים לסמוך גאולה לתפילה, ואם כן כולם צריכים לא להינזק (וכן הם תמהים על המובא בסמוך לגבי רב ברונא, שפעם אחת סמך גאולה לתפילה, ולא פסק חוכא מפומיה כל אותו היום). מסיבה זו התוספות מסבירים, שהמדובר בסמיכת גאולה לתפילה כותיקין (וכן הוא ברא"ש שם), שזהו דבר קשה לכוון את הזמן לאותה שעה בדיוק.

דברי התוספות מתאימים למובא בדבריהם בדיבור הקודם (ד"ה לק"ש), לגבי הנברשת שהילני המלכה עשתה על פתחו של היכל, שכשהשמש היתה מכה עליה היו יודעים בירושלים שהגיע זמן קריאת שמע. לכאורה, מאחר השמש היתה מכה עליה רק בהגיע הנץ, ואילו הותיקין היו קוראים את שמע קודם לנץ, אם כן, לא היו מתפללים כותיקין. מסיבה זו התוספות מבארים, כי הנברשת נתקנה לכלל הציבור, שאינם יכולים לכוון את השעה המדויקת. אבל הטור (או"ח סימן קיא) מביא את דברי רבי יוסי בן אליקים לגבי סמיכת גאולה לתפילה בכלל, ואינו מזכיר זאת לגבי תפילת ותיקין.
 

ירד לטבול

במשנה בפרק שלישי נזכר לגבי בעל קרי שירד לטבול, שאם אינו יכול לעלות ולהתכסות עד שלא תנץ החמה, יתכסה במים ויקרא, ומשמע שהוא אינו סומך גאולה לתפילה (שהרי הוא אינו מתפלל בהיותו במים). הגמרא (כה,ב) העלתה אפשרות שמשנה זו אינה אלא כדברי רבי אליעזר, הסובר שזמן קריאת שמע אינו אלא עד הנץ החמה (על פי הגרסה במשנתנו שהמילים "עד הנץ החמה" הם המשך ישיר של דברי רבי אליעזר ולא סתם משנה), והיא דוחה שהמדובר אפילו לפי רבי יהושע, וכותיקין.

מדברים אלו עולה, כי הדבר מוסכם, שקריאת שמע כותיקין עדיפה על סמיכת גאולה לתפילה. על פי דברי התוספות בתחילת המסכת (ב,א ד"ה מאימתי), שקריאת שמע מתקיימת תמיד עם ברכותיה, נראה כי במקרה זה הוא יאמר אף את הברכות, ולא יסמוך גאולה לתפילה כלל. אולם לפי דברי רש"י שם נראה, כי לאחר מכן הוא יוכל לסמוך גאולה לתפילה, ובהתכסותו במים הוא יכול לומר את הפרשה הראשונה בלבד.

   המאירי בסוגייתנו מביא אפשרות, שמה שהותיקין היו "גומרים" אותה עם הנץ החמה, היינו שהיו "קוראים" אותה בהנץ החמה, ולפי הבנה זו לא קשה קושיית התוספות, על הזמן הניכר בנברשת (כך היא דעת רבינו חננאל, המפרש באופן זה את המושג "לגמור את ההלל"). אמנם, בדרך כלל לשון "לגמור" מתפרשת במשמעות המקובלת, לסיים, כמובא להלן (כג,א; כד,ב) לגבי המפסיק באמצע: "אם שהה כדי לגמור את כולה", ועוד רבים בדברי חז"ל (להלן כה,א: "שכח ונכנס בתפילין לבית  הכסא... עד שיגמור עמוד ראשון"; יומא נד,א: "ולא הספיק לגמור את הדבר"; יבמות טו,א: "לא הספיקו לגמור את הדבר"). כמו כן, מדברי המשנה על הקריאה עד שלא תנץ החמה ומביאור הגמרא לסוגיה זו משתמע, כי הקריאה היתה קודם הנץ החמה (וכך מקשים התוספות ביומא לז,ב על רבינו חננאל). התוספות ביומא מביאים את דעת רבינו תם הסובר, כי הותיקין היו מקדימים לקרוא קודם הנץ, שלא כהלכה. הגדרת מנהגם של הותיקין כמנוגדת להלכה, נראית כתמוהה לאור פסיקתו של אביי בסוגייתנו לקרוא את שמע כותיקין, ולאור המשנה בפרק שלישי המוסברת בגמרא אף כדעת רבי יהושע, לגבי ההתכסות במים על מנת לקרוא את שמע כותיקין.

   עוד אפשרות המובאת במאירי היא, כי היו זהרורי חמה הנראים בנברשת קודם הנץ, ובאופן זה הכל היו יודעים שהגיע הזמן לקרוא את שמע כותיקין. אמנם, להבנת התוספות הנ"ל, הדבר אינו נכון מציאותית.

ותיקין – קריאת שמע או תפילה?

מאחר שהסוגיה עוסקת במצות קריאת שמע (גם כאן וגם בנוגע ליורד לטבול), נראה לכאורה שפסיקת ההלכה כותיקין נאמרה דווקא לענין קריאת שמע, אבל לעניין התפילה, אין הדבר מוכרח (פרט לשיטת התוספות הנזכרת, שאומרים את שמע עם ברכותיה וסומכים גאולה לתפילה). אבל בשיטה מקובצת כתב, כי הותיקין היו קוראים את שמע לסמוך גאולה לתפילה, ועיקר עניינם של הותיקין היה להקדים את זמן התפילה, כדי שיתפלל בראשית היום ("כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום"). אמנם, היום מתחיל מעלות השחר (כמבואר בדף ב,ב), אך נראה שהתפילה בראשית היום מהנץ החמה מתבססת כאן על האמור "ייראוך עם שמש", וכך נאמר במשנה במגילה בסוף פרק שני, כי דברים הנוהגים ביום נעשים לכתחילה מאחר הנץ החמה (ומכך רבינו תם רוצה להוכיח כשיטתו הנ"ל, שאין לקרוא את שמע קודם הנץ; אם כי ייתכן שלגבי קריאת שמע הדין תלוי "בקומך", שאנשים רבים קמים לעבודתם קודם לנץ, הדין שונה). וכך כותב רש"י (ט,ב ד"ה מאי), שמצוה להתפלל עם הנץ, על פי פסוק זה (ומיד לאחר מכן הוא מבאר את דברי הפסוק, שקבלת מלכות השמים בקריאת שמע, היתה נעשית סמוך לבוא השמש). נראה להבין, כי שני העניינים קיימים: גם קריאת שמע בסמוך לנץ, וגם תפילה מיד לאחריו.