שילוח מצורעים בזמן הזה / הרב הלל בן שלמה

ברכות ה ע"ב

לפי אחד התירוצים בגמרא, יש לחלק בין הלוקה בנגעים בארץ ישראל, שאלו ייסורים של אהבה, לבין הלוקה בבבל, שאז אין אלו ייסורים של אהבה. רש"י מבאר את ההבדל בכך, שבארץ ישראל שערי החומה מקודשות, יש לשלח מהם את המצורעים, אך לא בבבל. תוספות לעומתו כותבים, כי רבי יוחנן לא היה מתייחס לדבר שאינו נוהג בימיו, שהרי שילוח המצורעים אינו נוהג אלא בשעה שהיובל נוהג, כפי שאמור בגמרא לגבי בתי ערי חומה (ערכין כט,א). על כן הם מבארים את ההבדל, שבארץ ישראל נזהרים מטומאה, מה שאין כן בבבל. יש מהראשונים הכותבים להשיב על דברי התוספות, כי לפי השיטה שהקדושה הראשונה לא בטלה, שילוח המצורעים נוהג גם בזמן הזה (רשב"א; תוספות הרא"ש). הבנת התוספות מופיעה בילקוט פתרון תורה (פרשת צו עמוד 19): "כל זמן שהיו בארצם היו משלחין מתוכן מצורעים. גלו מארצם ונסתלקה שכינה ונפטרו מלשלח טמאים".

לדעת הרמב"ם (שמיטה ויובל יב,טו), כבר עם הגלות הראשונה בטלה קדושת בתי ערי חומה; בניגוד לקדושת ירושלים והמקדש, שלדבריו (בית הבחירה ו,יד-טז) קדושתם לא בטלה. אמנם, מדבריו הגמרא במגילה (י,א-ב) משתמע, שדין קדושת ערי החומה שווה לדין קדושת ירושלים והמקדש. לפי אפשרות המובאת בתוספות ביבמות (פב,ב ד"ה ירושה) ובזבחים (עג,א ד"ה ר"מ), הקדושה לא בטלה מכל מקום בו יש מחיצות. ממילא יש לומר, כי אף אם הקדושה בטלה מארץ ישראל, היא לא בטלה מהערים המוקפות חומה. על פי דברים אלו נראה להלכה, כי לו היו לפנינו מצורעים, היה עלינו לשלחם מעיר המוקפת חומה.

אמנם, בניגוד להבנה המקובלת בהרבה ראשונים (בכגון בר"ש וברא"ש כלים א,ח ובתוספות הנ"ל), שיש להשוות בין דין בתי ערי החומה לדין שילוח המצורעים, מהרמב"ם בפירושו למשנה בכלים שם ובהלכותיו נראה, שאלו שני דינים שונים: בתי ערי החומה נהגו רק בערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון. אבל שילוח המצורעים נוהג בכל עיר המוקפת חומה (ובפשטות, אף מחומה חדשה שתוקף בימינו, והמצוה היא שהמצורע ישב לבדו, הרחק מכולם).