הרוצה ליהנות / הרב הלל בן שלמה
ברכות י ע"ב
לדברי הגמרא, רוצה ליהנות כאלישע, שהתארח אצל האשה השונמית, יהנה, והרוצה שלא ליהנות, כמו שמואל, אל יהנה. לדברי רש"י המדובר בשניהם ברשות: אין איסור לאדם ליהנות מהבריות הרוצים להנותו, וגם אין בדבר גסות רוח, אם אינו רוצה ליהנות מהם. הרמב"ם בפירושו לאבות (ד,ו) מדגיש, כי אלישע לא היה אלא מקבל את האירוח שהיו מציעים לו להתארח, אך חלילה לחשוב שהוא היה מפיל את עצמו על הציבור. מכל מקום, כיצד הדברים מתיישבים עם הכתוב במשלי (טו,כז) "שונא מתנות יחיה"?
בספר בן יהוידע (על ברכות, לבן איש חי) כותב, כי דווקא אדם חשוב כאלישע, שהיה מכובד לארח אותו, אין בזה משום "שונא מתנות", ובדומה לדברי רבי זירא (חולין מד,ב) שהיה הולך שהיו מזמינים אותו ואומר, שהם מתכבדים בכך שהוא מגיע אליהם. אולם לאדם שאין כבוד בהגעתו למקום, אין הדבר כל כך ראוי.
אל יהנה כשמואל
לגבי שמואל דורשת הגמרא "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו", שבכל מקום שהלך שם, ביתו עמו. בפסוק נזכר ששמואל היה סובב בשלושה מקומות: בית אל, מצפה והגלגל. המשותף לשלושת המקומות הללו הוא, שנבנו בהם מזבחות בעבר והקריבו שם קרבנות. על פיזה מובן גם סוף הפסוק, שגם בביתו ברמה שמואל בנה מזבח לה'. מקומות הקרבת הקרבנות הם המקומות המרכזיים הציבוריים, ולשם היה מגיע שמואל. אם שמואל לא היה נהנה מאחרים, ממה הוא היה מתפרנס?
מסתבר לומר, ששמואל היה מקבל בעד עבודתו משכורת מסוימת כדי חיותו, אך הוא לא היה נהנה מעבר לכך כלל, ובניגוד למקובל אצל שאר הנביאים או שאר עובדי הציבור, היה מסרב לקחת כסף מאנשים פרטיים, כפי שמפרש רש"י לגבי שאול ונערו, שרצו לתת לו רבע שקל כסף – שהם לא הכירו את מעשיו. והרלב"ג במקום כותב, שמתנות קטנות כאלו נועדו להביא את הנביא להתרכז בדברי הפונה ועל כן לא היתה בכך כל בעיה.
וכתב החתם סופר בחולין שם: "נלע"ד דרוב חכמי ישראל מתפרנסים מאחרים על כרחם שלא בטובתם והם שונאים המתנות והמה על אפם ועל חמתם אך משום חיותם וחיות תורתם צריכים ליקח מתנות מאדם ועליהם נאמר שונא מתנות יחי' אעפ"י שמקבלים המתנות ההמה וקאמר במה יודע איפה שהוא שונא ואינו נהנה ושמח לקראת המתנות ואמר המפסיד ממון עצמו בראית טרפות ש"מ אינו חומד ממון. וביש"ש ראיתי דמפרש פשטי' דקרא שונא מתנות נמי יחי' אעפ"י שאין לו במה להתפרנס ושונא מתנות ב"ו מ"מ יחיהו ה' ויזמין לו פרנסתו ורוח והצלה יעמוד לו ממקום אחר" (ובפשטות דברי היש"ש מתאימים למשנה בסוף פאה, על מי שצריך לבריות ובכל זאת אינו נוטל, שאינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו).
