הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "והלכתא"
אמוראים: רבה ורב יוסף
ברכות יב ע"ב
מאי הוה עלה?
אמר רב יוסף: האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט; רבה אמר: המלך הקדוש והמלך המשפט. והלכתא כרבה.
1.
במחלוקת בין רב יוסף ורבה הגמרא פוסקת כרבה. שואלים הפרשנים: מדוע יש לפסוק במפורש כרבה, הרי כלל בידינו שתמיד הלכה כרבה נגד רב יוסף.
2
ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רעא מציין לדברים הבאים:
רא"ש מסכת קידושין פרק א סימן ח:
והלכתא שיראי לא צריכי שומא ודקדק ר"ת ז"ל אמאי איצטריך לפסוק כרבה לגבי רב יוסף הא קי"ל (ב"ב דף קמג ב) הלכתא כרבה בכ"מ בר משדה ענין ומחצה אף על גב שיש רוצין לומר דהיינו דוקא בבבא בתרא אי אפשר לומר כן דעל כרחיך בכולה גמרא קא אמר כדמוכח בפרק מי שאחזו (דף עד ב) דקאמר ותסברא דרבה כרבן שמעון בן גמליאל והא קיימא לן דהילכתא כרבה ובהא קיימא לן דאין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ובכולה גמרא הוא דקיימא לן הכי מדלא קאמר בהא כדקאמר על רבן שמעון בן גמליאל ועוד קשה אמאי לא קאמר והילכתא כרבה כדקאמר והילכתא כרבי אלעזר והילכתא כרבא אמר רב נחמן על כן היה אומר דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא...
לפי הסבר זה הגמרא פוסקת במפורש כרבה מכיון שיש חידוש בפסיקה שהלכה כמותו, ואומר "תוספות הרא"ש", שהחידוש הוא, שרבה לא מודה לרבי אלעזר שבדיעבד יצא.
3.
המשך דבריו:
ור"י אמר דמה שהוצרך לפסוק כאן כרבה משום דרב יוסף הביא כמה ראיות לדבריו
והא דלא קאמר והילכתא כרבה דלא תימא היינו כרבה דאיכא דאמרי דבכל דהו לא צריך שומא אבל אמר חמשין ושוו חמשין צריכי שומא לפיכך הוצרך לפסוק דבכל ענין לא צריכי שומא:
הסבר נוסף: מכיון שלפני כן הגמרא הביאה הוכחה לרבי אלעזר [שרב יוסף פסק כמותו] לכן צריך להכריע במפורש כרבה, ולולא זאת היינו מכריעים כרב יוסף ובניגוד לכלל הכללי שהלכה כרבה נגד רב יוסף.
3.1
כלומר, הכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא וותיה" – במובן זה שלדעה אחת יש סיוע מפסוק, ולדעה השניה לא מובא סיוע - חזק יותר מהכלל של "הלכה כרבה נגד רב יוסף".
4.
הערה: בסוגייתנו [במסכת ברכות] למעשה אפשר היה לומר שהמחלוקת היא בין רבי אלעזר ורב יוסף [שפסק כרבי אלעזר] נגד רבה, ואז לא חל הכלל שהלכה כרבה נגד רב יוסף כי יש כאן רוב של שניים נגד אחד, לכן היה צריך לפסוק במפורש ובאופן נקודתי שהלכה כרבה. שם בסוגיה הרא"ש גם מסביר מדוע היה צריך לפסוק במפורש את תוכן הפסק ולא לומר "רק" [כמו בסוגייתנו –במסכת ברכות] – הלכה כרבה.
5.
כל הדיון לעיל היה לאור הכלל שהלכה כרבה נגד רב יוסף. על ידי מי נקבע כלל זה? האפשרויות הן: בית המדרש שדן בדבריהם; עורך הגמרא – רב אשי ורבינא; חכמים מאוחרים יותר – תוספת של סבוראים.
נראה לכאורה, שמדברי הרא"ש לעיל משמע שכל כלל בגמרא שמובא בפתיחה בניסוח של "קיימא לן..." משמע שזהו כלל שתקף בכל הש"ס, ולכן סביר שנקבע על ידי "עורך הש"ס". אבל מצד שני יש לפעמים שהגמרא דנה בכלל עצמו ומקשה ממנו, ולכן משמע דווקא יותר שהכללים שמנוסחים ב"קיימא לן..." היו דווקא עתיקים יותר וכבר נקבעו על ידי בית המדרש של רבה ורב יוסף, ומשם קיבלו כל שאר החכמים.
6.
דוגמאות ל"קיימא לן"
מסכת כתובות דף יג עמוד א:
דקיימא לן: הלכתא כרב נחמן בדיני,
מסכת כתובות דף נא עמוד א:
דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו,
מסכת נדה דף כד עמוד ב:
דקיימא לן: הלכתא כרב באיסורי, בין לקולא בין לחומרא.
מסכת גיטין דף עד עמוד ב:
הא קיימא לן הילכתא כוותיה דרבה,
7.
והערה נוספת: יש גירסה בגמרא "ורבא אמר" [ראה גם "דקדוקי סופרים", ובהערה ת] במקום "ורבה אמר", וממילא, רוב הדיון לעיל מיותר מפני שאמנם הלכה כרבא נגד רב יוסף מדין "הלכה כבתראי", ואולם מצד שני הוא היה תלמידו של רב יוסף, ולכן אין הלכה כמותו [תלמיד במקום רב].
7.1
וכמו כן יש אומרים שכלל זה - של "הלכה כבתראי" - לא תקף בתקופה שקדמה לאביי ורבא – כמו לגבי רב יוסף בסוגייתנו, ולכן הגמרא היתה צריכה לפסוק נקודתית שהלכה כרבא.
7.2
הרב זיני בספרו "רבנן סבוראי", עמוד 187 דן בסוגייתנו, ומעיר שלפי הגירסא של "רבא" במקום רבה יתכן שמדובר באמורא מאוחר – סבוראי! והוא לא מקבל השערה זו. כמו כן הרב זיני קובע שהכלל, שהלכה כרבה נגד רב יוסף הוא לא מהגמרא שהרי לא מוזכר כלל אצל הגאונים!
