סקר
מסכת בבא קמא:





 

לועג לרש / הרב יעקב לויפר

פורסם במוסף 'קולמוס', משפחה

ברכות יח ע"א


בברכות דף יח. מובאת ברייתא האומרת "לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא, ואם עושה כן עובר משום 'לועג לרש חרף עושהו' (משלי יז, ה). כלומר: המתים אינם יכולים לקיים מצוות, המקיים מצוה בבית הקברות מדגיש זאת, והוא על כן לועג להם. בהמשך מובא סיפור עם נתינת טעם דומה. רבי חייא ורבי יונתן היו מהלכים בבית הקברות, וחוטי הציצית של רבי יונתן בלטו מחוץ לבגדיו, אמר לו רבי חייא להחביא אותם כדי שלא יאמרו המתים "למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו". כעין זה איתא גם במנחות (מא.) שמטילים ציצית בתכריכי מת משום 'לועג לרש'.

כשמעיינים ברמב"ם המביא הלכות אלו, מזדקרת ועולה תמיהה רבתי. מלשונו נראה כי הטעם הוא לא משום 'לועג לרש' אלא משום שבית הקברות נחשב כמקומות המטונפים, כבית המרחץ או בית הכסא. זה לשון הרמב"ם בהלכות תפילין (י, ו): "לא יאחז אדם ספר תורה בזרועו ויכנס בו לבית המרחץ או לבית הכסא או לבית הקברות אף על פי שהוא כרוך במטפחות ונתון בתוך התיק שלו, ולא יקרא בו עד שירחיק ארבע אמות מן המת או מבית המרחץ או מבית הכסא, ולא יאחז את ספר תורה כשהוא ערום..."

הרמב"ם כורך את בית הקברות בנשימה אחת עם בית המרחץ והכסא, או האוחז ס"ת ערום. כל ההלכות האלו קשורות לכבוד ספר התורה [וכן שאר ההלכות לפני ואחרי הלכה זו]. אבל לפי הטעם של הברייתא, הבעיה של בית הקברות היא בזיון המתים, לא בזיון ספר התורה.

כך גם לגבי התפילין. הרמב"ם פוסק את האיסור ללכת בתפילין בבית הקברות (הל' תפילין ד, כג) בתוך שאר ההלכות העוסקות באיסור הכנסת תפילין למקומות המטונפים ושאר ענייני כבוד התפילין. וכן באותה הלכה עצמה, לאחר שהוא מביא שאסור ללכת בבית הקברות חבוש תפילין, הוא ממשיך "ולא ילבש אדם תפילין עד שיכסה ערותו וילבש בגדיו, הנושא משאוי על ראשו חולץ תפיליו של ראש עד שיסיר המשאוי מעליו" וכו'. הדבר בולט במיוחד אם משוים את לשון הרמב"ם לשולחן ערוך (או"ח מה, א) "אסור ליכנס בבית הקברות או בתוך ארבע אמות של מת, ותפילין בראשו, משום לועג לרש" . (1)

ההבדל בטעם גורר גם הבדל בדין! בעוד שהברייתא אומרת "וספר תורה בזרועו וקורא", שכן האיסור הוא על קיום המצוה, ולא על עצם הצגת ספר תורה בתוך בית הקברות. הרי שהרמב"ם לא כותב 'וקורא', משום שהאיסור על הכנסת ספר תורה למקומות המטונפים אינו קשור לקריאה בו, אלא עצם הכנסתו אסורה. כך רואים גם בהלכות אבל (יד, יג) "לא ילך אדם בתוך ארבע אמות של קבר ותפילין בידו וספר תורה בזרועו, ולא יתפלל שם, וברחוק ארבע אמות מותר". הברייתא אסרה 'תפילין בראשו' משום קיום המצוה, אבל הרמב"ם אומר 'בידו', משום שעצם הכנסת התפילין אסורה, ושוב אינו מזכיר את ענין הקריאה. עיין במפרשים שם שהתקשו בדברי הרמב"ם.

כמו כן, הרמב"ם אינו פוסק את ההלכה היוצאת מן הסיפור של רבי חייא ורבי יונתן, שכן ציצית אינה נחשבת 'תשמישי קדושה' אלא תשמישי מצוה, ומותר להכנס עמה לבית הכסא והמרחץ כמו שפסק הרמב"ם (הל' ציצית, ג ט). לפיכך לשיטתו אין איסור להכנס לבית הקברות עם ציצית. הבדל דיני נוסף נמצא בהלכות קריאת שמע (ג, ב) שם, כדרכו, כורך הרמב"ם את האיסור לקרוא קריאת שמע בבית המרחץ והכסא ובית הקברות ובצד המת. ומסכם "וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא". הראב"ד משיג עליו שהכלל הזה אינו נכון לגבי הקורא בצד המת, ועיין בכס"מ שהתאמץ ליישב, אמנם לשיטת הרמב"ם אין שום הבדל בין 'בצד המת' ושאר הדינים..

מהיכן לקח הרמב"ם את המקור לפסיקתו? מסתבר שהרמב"ם נקט פה בשיטת הברייתא המובאת במסכת שמחות (יג, ג) "היה עובר בין הקברות לא יתן תפילין עליו, ולא כתבי הקדש בידו, מפני שהוא דרך בזיון". מלשון הברייתא משמע שהטעם הוא בזיון חפצי הקודש, ולא משום 'לועג לרש'.

גם מהירושלמי (ברכות ב, ג) משמע כך: הנימוק של 'לועג לרש' אינו מוזכר בירושלמי אלא לענין שאסור לעשות צרכיו בבית הקברות, והסיפור של רבי חייא ורבי יונתן מובא שם באופן שונה: לא הציצית היתה הבעיה, אלא שרבי יונתן היה מפסע על הקברים, ואמר לו רבי חייא שהמתים יאמרו "למחר אינון גבן ואינון מעיקין לן". נראה אפוא שהרמב"ם נקט בשיטת הירושלמי ומסכת שמחות.

(מקורות: 'מטומאה לקדושה', הרב יחזקאל שרגא ליכטנשטיין, פרקים א-ג).
 


(1) מה שמעניין הוא כי הש"ע המשיך את הסדר של הרמב"ם, וכלל את דין תפילין בבית הקברות יחד עם בית המרחץ, אף שלשיטתו אין קשר בין הדברים.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר