דיוק וחידוש ברש"י

מסכת ברכות דף יד

עמוד א

רש"י ד"ה  חדלו לכם מן האדם - כשיש לכם לעסוק בכבוד המקום אל תתעסקו בכבוד אדם, דאי לאו הכי - למה ליה לחדול:
יש לנו ללמוד מכאן מסר חשוב, שאם לא היה לנו חיוב ברגע מסויים שאנו צריכים לקרוא קריאת שמע – דהוא לעסוק בכבוד שמים, אז חובה עלינו לעסוק בכבוד האדם, וכבוד האדם בא לידי ביטוי בהקדמת שלום וכדברי רבי מתיא בן חרש בפרקי אבות פ"ד והוי מקדים שלום לכל אדם, וכדברי רבי יוחנן בן זכאי בפרקינו דף י"ז ע"ב שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפי' נכרי, ומעניין לציין שהעיסוק בכבוד האדם הוא ג"כ כעיסוק בכבוד המקום כי הסיבה לכבד היא כי בצלם אלוקים עשה את האדם.

רש"י ד"ה אל תקרי שבע אלא שבע - ילין בל יפקד מן השמים בחלום - הרי הוא רע, לכך אין משגיחין לפקדו:
רש"י מסביר לנו שאם מפרשים "שבע" במשמעות מספרית, אזי הפסוק נלמד ונקרא בצורה זו: ושבע בל יפקד – רע, וזו לא הקריאה הרגילה של הפסוק, משא"כ כשהמשמעות שבע מלשון שובע, אז הפסוק נקרא כפשוטו: ושבע – בל יפקד רע.. 
 

עמוד ב

רש"י ד"ה והא בעי לאדכורי יציאת מצרים - דתנן (לעיל /ברכות/ דף י"ב, ב') מזכירין יציאת מצרים בלילות, ואי לא אמר אמת ואמונה ולא אמר פרשת ציצית, היכי מדכר יציאת מצרים:
רש"י מקדים לומר שלא אמר אמת ואמונה ולא אמר פרשת ציצית והיה צ"ל שלא אמר פרשת ציצית ולא אמר אמת ואמונה כסדר, ועוד המילה אמת משייכת גם לפרשת ציצית כי הרי את המילה אמת אומרים בגלל שאומר ה' אלוקיכם שבפרשת ציצית וע"ש הפסוק וה' אלוקים אמת, ואולי צריך לפרש כך ואי לא אמר אמת ואמונה מפני שלא אמר פרשת ציצית.

רש"י ד"ה שזה ללמוד - ודברת בם. וזה ללמד - ולמדתם אותם את בניכם, ואם לא למד תחלה - היאך ילמד את בניו:
רש"י מצטט את המשך הפסוק "את בניכם" ולא הסתפק בציטוט "ולמדתם אותם" וכמו שאמר בד"ה זה ללמוד – ודברת בם, יכל לומר וזה ללמד – ולמדתם אותם, ויש לציין את דברי רש"י בדף ו' ע"ב ד"ה אגרא דפרקא וכו' להעמיד גרסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר לימוד, מכאן נראה שרש"י  סבר שכל לימוד חייב שיהיה גם בכוחו ללמד, וע"כ פירש ששם מקבלים רק את שכר המרוצה, ואולי לכן רש"י מוסיף כאן את ההמשך "את בניכם" שזה מצוה בפועל של לימוד הבנים וכ"ש שמי שלא למד תחילה אינו יכול ללמד.

רש"י ד"ה רב משי ידי – פעם אחת ראוהו שעשה כן:
כך הוא פשוט על פי מסקנת הגמרא שזה היה רק פעם אחת.

רש"י ד"ה ומקדים – משכים. ומברך - על התורה. ומתני פרקין - אלמא מקדים הוא לעסוק בתורה, דהיינו עשייה דמצוה, מקמי מלכות שמים:
רש"י מפרש מקדים כהשכמה (כמו הפירו קדמו עיני אשמורות) ולא כענין של סדר והקדמה, ונראה שכך גם נפרש את דברי רש"י עצמו אלמא מקדים הוא לעסוק בתורה הכוונה שמשכים לעסוק בתורה , ובזה נתרץ קושית המפרשים כאן, מדוע רש"י הביא בהסבר על קושית הגמרא שעוסק במצוה לפני קבלת עול מלכות שמים, הכוונה ללימוד התורה ולא כתב שהניח תפילין לפני קריאת שמע, ונראה שהקדים והשכים לקום לפני זמן קריאת שמע זה הוא הראיה העיקרית שלא צריך דווקא להתחיל בקריאת שמע בקבלת עול מלכות שמים, משא"כ לגבי התפילין שזמן הנחתם קודם לקר"ש ולפי מסקנת הגמרא ודאי שצריך להניחם קודם וזה לא נקרא שעוסק במצוה לפני קבלת עול אלא להיפך נקרא מעיד עדות שקר וכו'.

רש"י ד"ה שלוחא הוא דעוית - השליח קלקל, שאיחר להביא לו תפילין מעיקרא, והגיע זמן קריאת שמע והוזקק לקרות כדי שלא יעבור הזמן, וכי מטי שלוחא דתפילין – אנחינהו:
צ"ל למה רש"י מוסיף בהסברו וכי מטי שלוחא אנחינהו, זה הרי פשוט שכך.

רש"י ד"ה כאלו מעיד עדות שקר בעצמו - לישנא מעליא:
לישנא מעליא פירושו בדרך כלל, למשפט שנאמר בעדינות, ויכל להיאמר בצורה חריפה יותר, והיות והכוונה כאן לקורא את שמע בלא תפילין - כשאין מתכוין להניחם כלל ( ובוודאי גם כשוקרא בערבית אינו מעיד עדות שקר), וע"כ היו יכולים לומר לשון חריפה יותר שעובר על מצות ה' וחיובו בהנחת תפילין והרי הוא בכלל קרקפתא דלא מנח וכו', ואמרו כאן בלישנא קלילה שמעיד שקר בעצמו, והכוונה דעושה כאילו צחוק מעצמו שמעיד שקר על עצמו.

רש"י ד"ה כאילו הקריב עולה בלא מנחה - שחייבו הכתוב להקריב עמה שנאמר (במדבר כ"ח), ועשירית האיפה וגו', אף הקורא ואינו מקיים - אינו גומר את המצוה. נסכים - הוא היין המתנסך על גבי המזבח אחר העולה והזבח, כדכתיב ונסכיהם חצי ההין וגו' (במדבר כ"ח), והוא הדין דמצי למימר כאילו הקריב עולה בלא מנחה ונסכים דהא עולה נמי טעונה נסכים, אלא לישנא דקרא נקט עולה ומנחה זבח ונסכים:
רש"י מביא את הפסוקים הנאמרים בעולת תמיד, ולא קרבנות אחרים הבאים עם נסכים, וכמו שרש"י מסביר שהגמרא נקטא לישנא דקרא עולה ומנחה זבח ונסכים, וזה ג"כ על עולת התמיד כנאמר בהמשך הפסוק עולה ומחנה זבח ונסכים דבר יום ביומו, וזה בהשוואה לכאן - לקריאת שמע דבר יום ביומו, וגם כנאמר בגמרא בדף הבא קורא קר"ש ומתפלל מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב קרבן.

תוספת חדשה

א''ר אבהו א''ר יוחנן הלכה כר' יהודה דאמר בין אלהיכם לאמת ויציב לא יפסיק א''ר אבהו א''ר יוחנן מאי טעמיה דרבי יהודה דכתיב {ירמיה י-י} וה' אלהים אמת.
וברש"י וה' אלהים אמת. לכך אין מפסיקין בין אני ה' אלהיכם לאמת: וצריך להבין מה מוסיף רש"י על דברי הגמרא, ואפשר לציין שני הבדלי בין דברי הגמרא לרש"י הגמרא אומרת בין "אלקיכם" ל"אמת ויציב" ורש"י אומר בין "אני ה' אלקיכם" ל"אמת" ולגבי מה שרש"י דיקדק לכתוב ל"אמת" בלבד אפשר לומר כי הרי הדין אחד בשחרית לאמת ויציב, ובמעריב לאמת ואמונה,
עוד צריך להבין את תירוץ הגמרא עצמה לדין שאין מפסיקין מפני הפסוק בירמיה וַֽה' אֱלֹקים֙ אֱמֶ֔ת הֽוּא־אֱלֹקים חַיִּ֖ים וּמֶ֣לֶךְ עוֹלָ֑ם מִקִּצְפּוֹ֙ תִּרְעַ֣שׁ הָאָ֔רֶץ וְלֹֽא־יָכִ֥לוּ גוֹיִ֖ם זַעְמֽוֹ׃
והרי זה דבר תמוה שפרשת ציצית המסיימת את פרשת שלח בתורה מסתיימת במילים אני ה' אלקיכם, וחכמים תיקנו נוסח הברכה אחר ק"ש ופתחו בתפילת שחרית במילים "אמת ויציב" ובתפילת מעריב "אמת ואמונה" וכי בגלל שנמצא פסוק שאפילו זה לא אותם התיבות ממש כבפסוק ה' אלקים אמת אלא ה' אלקיכם אמת,
ועוד הפסוק לא נפסק במילה אמת אלא זה בתחילת הפסוק, ומדוע הגמרא לא הביא את הפסוק בתהילים בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' א-ל אמת, שיש בו דמיון ג"כ לכאן ואף הפסוק מסתיים בתיבה אמת, (ונאמר ג"כ בקר"ש על המיטה).
ונראה דדבר זה הוא על פי דאיתא במדרש רבה (בראשית ז) ר' יצחק פתח (תהלים קיט, קס): "ראש דברך אמת וגו'" א"ר יצחק מתחלת ברייתו של עולם "ראש דברך אמת" "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" (ירמיה י, י): "וה' אלהים אמת" "ולעולם כל משפט צדקך" שכל גזרה וגזרה שאתה גוזר על בריותיך הן מצדיקין עליהם את הדין ומקבלין אותו באמונה ואין כל בריה יכולה לומר שתי רשויות בראו העולם וידברו אלהים אין כתיב כאן אלא וידבר אלהים ויאמרו אלהים אין כתיב כאן אלא ויאמר אלהים בראשית בראו אלהים אין כתיב כאן אלא ברא אלהים:
ביאור דברי המדרש הוא כידוע שם הוי"ה הוא שם בלשון יחיד ושם "אלקים" לשון רבים כדכתיב (בראשית לה ז) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹקים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו, וברש"י "נגלו אליו האלהים" - במקומות הרבה יש שם אלהות ואדנות בלשון רבים כמו אדני יוסף אם בעליו עמו ולא נאמר בעלו וכן אלהות שהוא לשון שופט ומרות נזכר בלשון רבים אבל אחד מכל שאר השמות לא תמצא בלשון רבים. וכן כתיב (דברים ד ז) כִּ֚י מִי־ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֥וֹ אֱלֹקים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כַּה' אֱלֹק֔ינוּ בְּכׇל־קׇרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו, (ועיין בסנהדרין לח), ועל פי זה היה יכול להיכתב בראשית בראו אלקים, ואז לא היה ראש דברך אמת כי סופי התיבות הם מו"ת (ועיין בעירובין י"ג ובסוטה כ) וזה מה שפסוק זה בירמיה מלמדנו שהוי"ה אלקים זה "אמת אחת" וע"כ נאמר בראשית ברא אלקים,
ע"פ זה יוסבר גם כאן שבתחילת קריאת שמע נאמר ה' אלקינו שני השמות ומיד נאמר ה' אחד, וכן בפרשת ציצית נאמר וזכרתם את כל מצוות ה' ואח"כ את כל מצותי והייתם קדושים לאלקיכם, ע"כ מיד נאמר אני ה' אלקיכם, ולפיכך יש מקום לומר כאן "אמת" במחובר ל"אני ה' אלקיכם" כדברי רש"י, כדי לומר וה' אלקים אמת שגם הוי"ה שהוא לשון יחיד וגם "אלקיכם" שזה בחינה אחרת לשון רבים, הכל "אמת" אחת בלבד, וכן נמצא בעוד מקומות בתורה שאחר שנאמר שני השמות בנפר מצורפים מיד יחד לומר שהכל אחד, וזה כעין מה שנאמר בסנהדרין לח שהוא תשובה למינין,
עוד נמצא רמז נפלא אחר שנאמה בפסוקי הלשונות של גאולה בפרשת וארא, נאמר ג"כ שני השמות ה' ואלקים בנפרד, חזר לומר כי אני ה' אלקיכם - לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וכפי שנראה סופי התיבות המוציא אתכם מתחת – אמת.
וכן אפשר למצוא רמז נאה בכל הברכות שאומרים ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, שני השמות, והתיבות אתה שלפניהם ומלך שלאחריהם, את"ה מל"ך אותיות הכ"ל אמ"ת.