קריאת שמע לאונן ולקוברי המת / הרב הלל בן שלמה

ברכות יז ע"ב - יח ע"א

נאמר במשנה, כי מי שמתו מוטל לפניו, פטור מקריאת שמע. על פי דברי רש"י בהמשך (ד"ה ואינו מברך וד"ה ואינו מזמן), שהאונן אינו צריך לברך המוציא ואינו צריך לברך ברכת המזון, משמע שאם הוא רוצה, הוא רשאי לעשות כן; והוא הדין לעניין קריאת שמע. כך גם עולה מדברי הרמב"ם בהלכות קריאת שמע (ד,ז), שאם רצה להחמיר על עצמו, רשאי לקרוא. אבל התוספות (ד"ה ואינו) מביאים את דברי הירושלמי, שאם רצה להחמיר אין שומעים לו, משתי סיבות: א. מפני כבודו של מת. ב. "שאין לו מי שישא משאו". הטעם השני שייך דווקא כאשר הקבורה מוטלת עליו, שאז יש לחשוש שלא יזדרז לקוברו. על פי המבואר בתוספות, רבינו תם נהג למעשה כמו התירוץ השני, והקל כשמתה אחותו, שהיה לה בעל עליו היה מוטל לקוברה. רש"י והרמב"ם סוברים, כי פטורו של האונן נובע מתוך טרדתו, בדומה לחתן הפטור משום שהוא טרוד במצוה, אך אם הוא יכול לכוון ולקרוא, בוודאי שעליו לעשות זאת (על כל פנים לשיטת הרמב"ם הפוסק כדעת תנא קמא, שחתן הרוצה לקרוא יכול לקרוא, בניגוד לדעת רשב"ג החושש ליוהרא).

השו"ע (או"ח עא,א) פוסק כדברי הירושלמי, שאין האונן רשאי להחמיר ולקרוא, אלא שהוא כותב, כי אין למחות במי שמחמיר, במקרה שיש מי שישתדל עבורו בצרכי הקבורה. הרמ"א במקום מפנה לדברי השו"ע ביו"ד סימן שמא, ומבאר המשנה ברורה, כי שם השו"ע לא הזכיר כלל את האפשרות להקל בדבר, וכן עיקר.
 

נושאי המיטה

בנוסח המשנה שבגמרא נאמר: "נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן, את שלפני המטה ואת שלאחר המטה; את שלפני המטה צורך בהם - פטורין, ואת שלאחר המטה צורך בהם - חייבין". רש"י מבאר, כי אלו שלאחר המיטה, אף על פי שיש צורך בהם בשביל נשיאת המיטה, מאחר שהם כבר יצאו ידי חובתם בנשיאת המיטה, הם מחויבים בקריאת שמע. אבל בנוסח המשנה שבמשניות הגרסה היא: "את שלמטה צורך בהן פטורין ואת שאין למטה צורך בהן חייבין", ואין הבדל בין אלו שלפני המיטה לשאחרי המיטה, והתוספות (ד"ה הכי) מקבלים גרסה זו, ואינם מקבלים את דברי רש"י. כמותם גם מבאר הרמב"ם בפירושו למשנה, וכן פוסק השו"ע (יו"ד שנח,א), שהעוסק במצוה פטור מן המצוה (ובמשנה ברורה עב,ב מבאר, שלכולם יש טרדה של מצוה).

לכאורה, סברתו של רש"י אינה ברורה: וכי מה בכך שהם כבר יצאו ידי חובתם בנשיאת המיטה? נראה, כי טעמו של רש"י הוא על פי שיטתו בפטור האונן (ד"ה מי שמתו), שהוא טרוד במחשבת הקבורה, בדומה לחתן הטרוד בטרדה של מצוה. נושאי המטה שיצאו ידי חובת מצותם, אינם טרודים כל כך במחשבה על מצותם, כמו נושאי המטה שעוד לא זכו במצוה. וכך מבאר המרדכי המובא בבית יוסף (או"ח סימן עב).
 

המלוים את המת

נאמר במשנה, כי אף אלו שאין בהם צורך לנשיאת המטה, פטורים מן התפילה; וכך פוסקים הרמב"ם (תפילה ו,י) והשו"ע (או"ח קו,א), שכל המלוים את המת פטורים. רש"י מבאר, כי התפילה אינה מן התורה ועל כן הקלו בה, ובשם רבותיו פירש, שיש עוד שהות לזה (ונראה שהיינו לשיטתו, שקריאת שמע זמנה דווקא בותיקין, כפי שהוא מחלק בעניין הנטילה לתפילה שיש לזה זמן בניגוד לנטילה לקריאת שמע, וכמובא להלן כ,א בדבריו לגבי הקטן, שאינו מצוי אצל אביו כשמגיע זמן קריאת שמע); אלא שרש"י אינו מקבל את פירוש רבותיו, משום שאין זה לשון "פטור". המשנה ברורה מביא טעם נוסף, שבניגוד לקריאת שמע בה יוצאים ידי חובה בפסוק הראשון בלבד, בתפילה צריך לעמוד לזמן ממושך, ואין אפשרות לשהות כך בשעת לויית המת. טעם הפטור של המלוים הוא, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ועל כן לא שייך לומר שהם רשאים להחמיר על עצמם ולהתפלל, אלא אם כן יש להם אפשרות לעשות זאת באופן שיוכלו לקיים את שתי המצוות.
 

המשמר את המת  

בגמרא מבואר, כי לא רק האונן פטור מקריאת שמע, אלא אף המשמר את המת שאינו מתו (ואף ההולך בתוך ארבע אמותיו של המת). בברייתא בגמרא מובאת מחלוקת תנאים במקרה ששניים משמרים את המת בספינה, אם הם יכולים להניח את המת בזוית זו ולהתפלל (כך דעת בן עזאי), או שמא עליהם לחשוש לעכברים, ולהשאיר שומר אחד על המת בזמן שהשני יקרא את שמע ויתפלל (כך דעת תנא קמא). הרמב"ם (קריאת שמע ד,ג) והשו"ע (או"ח עא,ג) פסקו כדעת תנא קמא. וכתב המשנה ברורה, שהוא אינו רשאי להחמיר על עצמו (שהרי פוגע בזה בשמירתו).