נטילת ידים לתפילה / הרב הלל בן שלמה
ברכות טו ע"א
בגמרא מובאת חלוקה בעניין החיוב לטרוח אחרי מים לקריאת שמע, שאין בזה חיוב, ואדרבה, אין להתעכב בשביל זה, לבין תפילה, שהוא מחויב ללכת לשם כך פרסה לפניו ומיל לאחוריו. בטעם החילוק מבאר רש"י, שבקריאת שמע יש חשש שיעבור זמנה, אבל בתפילה אין כזה חשש, שכל היום זמנה. אבל התוספות (ד"ה אמאן) כותבים, כי אין לגרוס חלוקה זו בגמרא, וכשם שיש לחשוש שמא יעבור זמן קריאת שמע, כך יש לחשוש שמא יעבור זמן התפילה. התוספות מביאים ראיה לדבריהם מהגמרא להלן (כב,א) האומרת כי בטלו את הנטילה, על פי אמירה זו; ושם הגמרא אינה מזכירה כל חילוק בין תפילה או קריאת שמע.
לכאורה, דברי רש"י אינם מובנים, שהרי אף בתפילה יש לחשוש שמא יעבור זמנה (ומדוע כתב שזמנה כל היום? והלא התנאים בתחילת פרק רביעי נחלקו אם זמן תפילת השחר עד חצות או עד ארבע שעות?). אולם ייתכן לומר, כי דברי התוספות נאמרים לשיטתם, שזמן קריאת שמע כותיקין הוא למצוה מן המובחר, אבל מותר אף לכתחילה לקרוא את שמע מאוחר יותר. לעומת זאת אם נאמר, שזמן הקריאה לאחר ותיקין הוא רק בדיעבד, כפי שאכן סובר הרמב"ם, יש מקום לחלוקה זו: וכך אכן מחלק הרמב"ם, אשר בהלכות קריאת שמע (ג,א) כותב, שבמקרה שהגיע זמן קריאתה לא יאחר עד שילך להביא מים, ואילו בהלכות תפילה (ד,ב) כותב, שעליו לטרוח לשם כך בדרכו לפניו עד פרסה. אם כן, אף בדעת רש"י יש לומר, כי בהגיע זמן התפילה, עדיין יש לו זמן להתפלל למשך כמה שעות, ועל כן יכול לטרוח על מנת למצוא מים (ויכול לקרוא את שמע בלי ברכותיה, על מנת לאמר את שמע עם הנץ כותיקין, ולפי שיטתו יכול לאומרה לאחר מכן עם ברכותיה כתקנת חז"ל, בניגוד לדברי התוספות בתחילת המסכת, הסוברים שיש לאמר את פרשת שמע המחויבת מן התורה דווקא עם ברכותיה). הרשב"א בחידושיו מבאר, שמאחר שחיוב קריאת שמע הוא מן התורה, לא החמירו עליו לטרוח בשביל למצוא מים, מה שאין כן לתפילה, שחיובה מדרבנן.
בבית יוסף (או"ח סימן צב) כותב לפסוק כדעת הרמב"ם, ואילו הדרכי משה חולק עליו וסובר שיש לפסוק כדעת התוספות, שאין לחלק בין תפילה לקריאת שמע. מכל מקום, במקרה שישנו חשש שיעבור זמן תפילה, השו"ע (או"ח צב,ד) פוסק כמובא בגמרתנו, שמנקה ידיו בדבר אחר חוץ ממים.
