ליתובי דעתיה
ברכות כח ע"א
"הוה קא חלשא דעתיה דרבן גמליאל, אמר: דלמא חס ושלום מנעתי תורה מישראל. אחזו ליה בחלמיה חצבי חיורי דמליין קטמא. ולא היא, ההיא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה".
וקשה, וכי מראין דבר שקר מן השמים? והלא "אין דבר טמא יורד מן השמים!" (מסכת סנהדרין דף נט ע"ב).
ועוד, שלמה ירצו לרצות את דעתו?! אדרבה, יוכיחוהו על טעותו למען יִלְמַד וִילַמֵּד! הלא דוקא בו ביום עצמו נשנית עדיות, מתוך שרבו התלמידים רב החדוד והפלפול (רש"י). משמע שכשחזר רבן גמליאל למלוך שוב נתמעטו התלמידים והחדוד!
אלא שפירוש "ליתובי דעתיה" שהראוהו כפי שמיושב על פי דעתו הוא, כי גם שיטתו ומנהגו דברי אלהים חיים, ואין מראין לאדם אלא כשיטתו הוא. אמנם מסקנת הגמרא: "ולא היא", שאין פסק הלכה כדבריו. ורבן גמליאל דעבד – לגרמיה הוא דעבד (כלשון מסכתות ברכות דף מח ע"א; שבת דף לח ע"ב; תענית דף יד ע"ב; מועד קטן דף כה ע"ב).
וזהו שכתב רש"י: "קא חלשא דעתיה דרבן גמליאל - כשראה שנתוספו היום תלמידים רבים, והיה דואג שלא יענש במה שמנעם בימיו מלבא".
וכי לזאת דאג? לעונשו הוא? ולכבוד שמים לא דאג, שמא נמנעה תורה לרבים?!
אלא שידע שעשה לשם שמים, ומהשמים אכן סייעוהו בכך. רק חשש שמא הראוהו עתה מהשמים בהרחבת בית המדרש שאין הלכה כדבריו, וצריך איפוא להענש על כך.
