השמר לך ושמור נפשך
ברכות לב ע"ב
"ריקא, והלא כתוב בתורתכם (דברים ד') רק השמר לך ושמור נפשך!".
ואכן, מה יענה אותו חסיד לטענה זו? והלא אמת היא שאיסור זה נפסק להלכה בשלושת הסעיפים האחרונים שבשו"ע.
אמנם י"ל שחסיד זה היה מלומד בניסים כרבי חנינא בן דוסא שנסתכן בעצמו בדף לג ע"א להמית את הערוד. וכדברי רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי שמותר להתגרות ברשעים בעולם הזה (מסכתות ברכות דף ז ע"ב; ומגילה דף ו ע"ב) וכאוקימתת הגמרא (שם ושם) "הא בצדיק גמור".
וכתב בשו"ת הרשב"א חלק א סימן תיג:
"ולא עוד אלא שאסור להכנס בעניני הסכנות ולבטוח על הנס והוא אמרם שקיר נטוי מזכיר עון. ואמרו כל הסומך על הנס אין עושין לו נס. ומותר לבטוח באדם והוא שלא יסור לבו מן השם. ואמרו ארור הגבר אשר יבטח באדם ומה' יסור לבו. אך לבטוח בשם ושיעשה לו תשועה ע"י האיש הפלוני מותר ומצוה. וזה כולל כל עסקי בני האדם במלאכתם זולתי האנשים השלמים ושזכיותיהם מרובות. כמעשה דרבי חנינא בן דוסא עם הערוד שאמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד. ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא. וכמעשה דרבי חנינא שהיתה אשה מחזרת ליטול עפר מתחת רגליו לכשפים. ואמר לו שקולי אין עוד מלבדו כתיב (דברים ד'). והקשו והא אמר מר למה נקראו שמן כשפים שמכחישים פמליא של מעלה. והשיבו שאני ר' חנינא דנפישן זכוותיה. ואפילו החסיד שבחסידים אין להם רשות לעשות במלאכתן דרך הבטחון רק כדרכו של עולם...".
בתחילה כתב הרשב"א: "זולתי האנשים השלמים ושזכיותיהם מרובות", וזהו כאמור לעיל, שאותו חסיד, מופלג היה בזכויות וצדיק גמור.
אמנם בסוף דבריו כתב הרשב"א: "ואפילו החסיד שבחסידים אין להם רשות לעשות במלאכתן דרך הבטחון רק כדרכו של עולם".
לכן יש לפרש שאותו חסיד לרוב חסידותו שהיה שקוע בתפילה לא חש כלל באותו הגמון הקרב ובא. והוא לא רצה להתנצל ולתרץ עצמו בכך, שמא אותו הגמון לא יאמינהו, שהרי דבקות כזו אינה חזון נפרץ. ואפילו יאמינהו, שמא ירצה להענישו על שלא שת לבו אליו. וטוב ועדיף לו לפייסו בדברים, ללמדו מוסר ולהראותו עד כמה מכבד הוא מלכים ומלכי מלכים.
וכבר היה מעשה במלחמת המפרץ בחסיד אחד שלא שמע ולא הרגיש בשעת תפילתו באזעקת הטילים 'נחש צפע'. וכשסיים תפילתו נתפלא לראות שהאולם ריק מאדם, המניין איננו, וכל המתפללים נסו מבית הכנסת למקלט בטוח.
