גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתכ"ט, מדור "עלי הדף"
מסכת ברכות
דף לג ע"א
בענין "איסור ברכה שאינה צריכה" והמסתעף
אמר רב ואיתימא ריש לקיש, ואמרי לה רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו, כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום (שמות כ, ז) "לא תשא" (לג ע"א). ולהלכה נפסק כן, כפי שכתב הרמב"ם (הל' ברכות פ"א הט"ו): "כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא".
ונחלקו רבותינו הראשונים אם האיסור בברכה שאינה צריכה הוא מדאורייתא, או מדרבנן - והפסוק "לא תשא" אינו אלא אסמכתא בעלמא, וכפי שאכן כן היא דעת רוב הראשונים (עי' תוס' ר"ה לג. ד"ה והא; רא"ש קידושין פ"א סי' מט; תלמידי רבינו יונה במכילתין דף לט, מדפי הרי"ף; שו"ת הריב"ש סי' שפד בשם הרא"ה; חי' הרא"ה במכילתין כא.; חינוך סוף מצוה תל).
אולם בדעת הרמב"ם נחלקו האחרונים. המגן אברהם כתב (סי' רטו סק"ו) שלדעת הרמב"ם האיסור הוא מן התורה, וכפי שנוטה משמעות לשונו הנ"ל, וכן גם בפסקיו בהלכות שבועות (פי"ב ה"ט) שכתב בזה"ל: "השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שאינה צריכה שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא, כמו שבארנו בהלכות ברכות, הרי זה חייב לנדותו...". משמע מלשונו שאיסורו חמור כמו הזכרת השם לבטלה ושבועה בשם ה' לשקר. וכך הבינו עוד אחרונים בדעתו (עי' ברכ"י או"ח סי' מו; מחזיק ברכה סי' רטו סק"ב; יעיר אוזן, עין זוכר מע' ב אות א; תוס' יוה"כ יומא פ: ד"ה אחר; מנחת חינוך מצוה ל [וע"ש שלדעת הרמב"ם לוקים על ברכה שאינה צריכה] ועוד). אך לעומתם כתבו הרבה אחרונים בדעת הרמב"ם שאינו אלא מדרבנן (עי' אליהו רבה סי' רטו סק"ה; נשמת אדם כלל ה אות א; מעשה רוקח על הרמב"ם שם, חזו"א או"ח סי' קלז סק"ה, ועוד).
ובאמת בתשובות הרמב"ם ישנה סתירה בענין. כי בשו"ת 'פאר הדור' (סי' כו), לענין ספק במצוה דאורייתא שאף שחייבים לקיימה אין מברכים עליה, כתב הרמב"ם בטעם הדבר: "שכל ברכה שעל המצוה מדבריהם היא... וחכמים הם שתקנו הברכה, והם אמרו: 'כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא', לפיכך כל דבר שנסתפק לנו... עושים אותו דבר בלא ברכה", הרי שהאיסור אינו אלא מדבריהם, ובתשובה אחרת (סי' קה) - אודות עיירות המסופקות אם הן מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, שקורין בהן המגילה גם בט"ו אדר, שם כתב בהדיא שאין מברכים לא לפניה ולא לאחריה, "מפני שהיא ברכה שאינה צריכה, ואיסורא דאורייתא הוא, שנושא שם שמים לבטלה, ואין ראוי לעשות כך מפני הספק, וזה כלל גדול, שבכל מצוה בין מדאורייתא בין מדרבנן, אם נסתפקנו בה אם יברך או לא, עושה אותה בלא ברכה" (עי' שו"ת זרע אמת ח"א סי' א; שו"ת קול אליהו ח"א סי' י).
הגאון החיד"א (בברכ"י הנ"ל) נקט שלהרמב"ם האיסור הוא מה"ת, והאריך לבאר שאין סתירה בלשונו, כי בעצם מה שייך לומר שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא מן התורה, הלא כל נוסח הברכות הוא מדרבנן, ומה שייך לומר שיש בו איסור תורה. אלא, מה שהזהירה התורה ב'לא תשא', הוא שאסור להזכיר שם שמים לבטלה בכל אופן שיהיה, וגם נוסח הברכה - הגם שאינו אלא תקנת חז"ל, כאשר נאמר לבטלה עוברים על איסור זה. וכשבאו חז"ל ותקנו נוסח הברכה, אזי אילו היו מתקנים שמותר לברך ברכה שאינה צריכה - לא היה בכך שום איסור, שהרי לא נשא שם ה' לשוא, כי אדרבה שכרו יהיה אתו אשר בירך לשם כבודו, אולם הם לא התירו לומר נוסח ברכה לחנם, וכשמברך לשוא אין זה נחשב לברכה ואינה בכלל תקנתם, וא"כ שוב יש בזה האיסור שנאמר בתורה - "לא תשא", ולכן שפיר כתב הרמב"ם: "והם אמרו: 'כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא', כי איסור ברכה שאינה צריכה נקבעה על פי דעת החכמים שיהיה בכך איסור תורה, והבן.
איסור "ברכה שאינה צריכה" בהרהור: הנה, הצל"ח, בסוגיית הגמרא של הרהור כדיבור דמי (לעיל כ:), הסתפק לענין איסור ברכה שאינה צריכה - אם האיסור נוהג בהרהור, ודן בזה כלפי מי שיש לו ספק אם בירך, אי יברך בהרהור, ותו"ד הוא, שלמ"ד הרהור לאו כדיבור דמי, הרי לא יועיל כלל ההרהור בברכתו, וגם אם יהרהר לא יהיה בכך שום איסור, ואילו למ"ד הרהור כדיבור דמי, היה מקום לומר, שיהיה אסור להרהר, כי אם כבר בירך הרי יעבור בהרהורו על איסור ברכה שאינה צריכה. ונוטה הצל"ח לומר, שכלפי האיסור של "לא תשא", כו"ע מודים שהרהור לאו כדיבור דמי. וביאור הדברים מצינו בשו"ת 'גנת ורדים' (או"ח כלל א סי' מג) דאיסור 'לא תשא' ליכא במהרהר שם שמים, כי איסור שבועה לשוא הוא בביטוי שפתים דוקא (שבועות כו:). [ואילו תלמידו בשו"ת 'פרח שושן' (או"ח כלל א סי' יד) חולק כל כך והחמיר לפסוק שגם בהרהור יש איסור ברכה שאינה צריכה].
סברא נוספת מצינו בזה בשו"ת 'הלכות קטנות' (ח"ב סי' קמו), שעצם משמעות "לא תשא" הוא כי אם במוציא שפתיו, וכענין שכתוב (תהלים טז, ד) "ובל אשא את שמותם על שפתי". החיד"א בספריו (ברכ"י סי' סב סק"א ובשיורי ברכה שם; יעיר אזן שם; פתח עינים ברכות כ:; טוב עין סי' יח אות לד) נוטה ג"כ להקל בזה, וכ"כ הפמ"ג בכמה מקומות (פתיחה כוללת להל' ברכות אות ד; סי' קפה א"א סק"א, ובסי' תלב א"א סק"ד).
עוד יש נידון אם איסור "ברכה שאינה צריכה" נוהג בכתיבה. כמובן ששאלה זו תלוי' בכל הנ"ל, ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' רכז) דן בכך ותורף דבריו הוא, כי מכיון שעיקר איסור שבועת שוא נלמד מ"לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא", הרי פשוט הוא שלא יקרא מוציא ש"ש לבטלה אלא כשמוציאו בשפתיו, אבל לא בכותב על הספר, ואין שאלה זו תלוי' בשאלה הכללית אי כתיבה כדיבור, כי לגבי 'לא תשא' יש מקום לומר, שהאיסור אינו אלא בדיבור ממש.
