אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם
ברכות מג ע"א
"שאלו את בן זומא: מפני מה אמרו בא להם יין בתוך המזון - כל אחד ואחד מברך לעצמו, לאחר המזון - אחד מברך לכולם?
- אמר להם: הואיל ואין בית הבליעה פנוי".
פירש רש"י: "הואיל ואין בית הבליעה פנוי - ואין לב המסובין אל המברך, אלא לבלוע".
קשה אם כן, למה לא אמר: "הואיל ואין הלב פנוי בשעת הבליעה"?
בירושלמי שמשמע שכיון שאין בית הבליעה פנוי קיימת סכנת בעניית אמן. והובא ברבינו יונה.
ובשיטה מקובצת הביא שכיון שאין בית הבליעה פנוי, הם אינם פנויים לשתות ביחד, וכל אחד מברך ושותה לעצמו בזמנו הוא.
אמנם יש לפרש בדברי רש"י על דרך הדרש.
שכן יש לשאול, למה דוקא את שמעון בן זומא שאלו, ולא כמקובל – את חברו שמעון בן עזאי, כדברי רש"י במסכת קידושין דף כ ע"א: "הריני פתוח ומוכן להשיב לשואלי דבר תורה כבן עזאי". ודומה לזה ברש"י במסכת סוטה דף מה ע"א.
אלא שבדבריו אלו רמז בן זומא לדבריו במסכת אבות פרק ד משנה א:
בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט), מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי.
וכך כתב הגר"א בביאורו למשלי יא, ב:
"וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה – שעיקר החכמה היא ששותקים מלומר תורתם ודעתם רק שומעים מרבותם, כי כאשר הוא יאמר דבריו לא יוסיף לו כלום, אבל כאשר ישמע מרבו יוסיף לו דברים".
כלל נקוּט בידינו: הטרוד לפלוט אינו בולע (מסכת חולין דף ח ע"ב).
כאשר כל אחד טרוד בעצמו – באכילתו ובבליעתו, אין ביכולתו להיפנות, לפנות, ולקבל את דבר האחר.
