הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

הסבר המושגים: "חד אמר... וחד אמר..."; "תסתיים"

ברכות  מה ע"א

אתמר: שנים שאכלו כאחת; פליגי רב ורבי יוחנן, חד אמר: אם רצו לזמן מזמנין; וחד אמר: אם רצו לזמן - אין מזמנין.
תנן: שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן; שלשה - אין, שנים - לא! - התם חובה, הכא רשות.
תא שמע: שלשה שאכלו כאחת - חייבין לזמן ואין רשאין ליחלק; שלשה אין, שנים לא! - שאני התם, דקבעו להו בחובה מעיקרא.
תא שמע: השמש שהיה משמש על השנים - הרי זה אוכל עמהם אף על פי שלא נתנו לו רשות, היה משמש על השלשה - הרי זה אינו אוכל עמהם אלא אם כן נתנו לו רשות! - שאני התם,
דניחא להו דמקבע להו בחובה (מעיקרא).
תא שמע: נשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנים לעצמן, נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן - אין מזמנין; (והא נשים אפילו מאה) והא מאה נשי כתרי גברי דמיין, וקתני: נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן! - שאני התם, דאיכא דעות. –
אי הכי אימא סיפא: נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין, אמאי לא? והא איכא דעות! - שאני התם - משום פריצותא.
תסתיים דרב דאמר אם רצו לזמן אין מזמנין דאמר רב דימי בר יוסף אמר רב: שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק - קוראין לו ומזמנין עליו; טעמא - דקוראין לו, הא לא קוראין לו - לא! - שאני התם, דאקבעו להו בחובה מעיקרא.
אלא, תסתיים דרבי יוחנן הוא דאמר אם רצו לזמן - אין מזמנין.
דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שנים שאכלו כאחת - אחד מהן יוצא בברכת חבירו. והוינן בה; מאי קא משמע לן? תנינא: שמע ולא ענה - יצא! ואמר רבי זירא: לומר שאין ברכת הזימון ביניהם, תסתיים.
אמר ליה רבא בר רב הונא לרב הונא: והא רבנן דאתו ממערבא אמרי: אם רצו לזמן - מזמנין, מאי לאו דשמיע להו מרבי יוחנן? - לא, דשמיע להו מרב מקמי דנחית לבבל. 
 

1.
בתחילת הסוגיה נמסרת מחלוקת בין "רב" ו"רבי יוחנן" אם שנים שאכלו כאחת ורוצים לזמן אם הם רשאים או לא.

2.
והגמרא מגיעה מסקנה שרבי יוחנן הוא זה שאמר שאינם רשאים לזמן, וכך משמע שנפסק להלכה, מכיון שהלכה כרבי יוחנן נגד "רב".

3.
הדיון בסוגיה מתנהל בצורה מעניינת. בתחילה הגמרא לא ידעה מה היתה דעתו של רב ומה היתה דעתו של רבי יוחנן, וספק זה בא לידי ביטוי במושג "חד אמר... וחד אמר...", אחר כך הגמרא מנסה – עד שמצליחה – להוכיח מה אמר רבי יוחנן [וממילא נודע מה אמר "רב"]. הביטוי לתהליך זה הוא "תסתיים", ומכיון שביטוי זה נאמר גם בסוף הסוגיה משמע שזו מסקנת הסוגיה.

4.
ויש לשאול: אם הגמרא ידעה בסופו של דבר מה אמר כל אחד מהאמוראים מדוע לא כתבה זאת כבר בתחילה?

5.
נראה שניתן לומר שבאמת רבי יוחנן לא אמר את הדין במפורש [ורק שכחו מה אמר], אלא היה אמורא שידע שזוהי שיטתו של רבי יוחנן [ולהיפך דינו של רב], אלא שלמד זאת מדברי הלכה אחרים שנאמרו במפורש על ידי רבי יוחנן, וזה מה שהגמרא מחפשת עד שמצאה את מי שממנו למד האמורא שאמר את "איתמר..." מה סובר רבי יוחנן.

6.
ואולי יש לומר, שכוונת הגמרא כשאומרת "חד אמר" "וחד אמר" בלי להזכיר את שמם של בעלי המחלוקת ללמדנו, שאין הלכה במקרה זה לפי כללי הפסיקה שבין האמוראים. [ למרות שבסוגייתנו כן מתאים לכלל שהלכה כרבי יוחנן נגד "רב"]

7.
אנציקלופדיה תלמודית:

"תסתיים" כל מקום שנאמר כך, כך הלכה, וסיום הדבר הוא, אבל יש לפעמים שאומרים "תסתיים" ולא נשאר כן במסקנא. ויש שכתבו שדוקא כשאומרים תסתיים וכופלים בסיומו תסתיים זוהי פשיטות ומסקנא, אבל לא כשאומרים פעם אחת.

ובסוגייתנו כך הלכה. כי הגמרא כופלת את הביטוי "תסתיים".