שמן והדס / הרב הלל בן שלמה
ברכות מג ע"ב
בברייתא בגמרא נחלקו בית שמאי ובית הלל אם מברכים קודם על השמן או קודם על ההדס. רבן גמליאל רוצה להכריע כדעת בית שמאי, שיש לברך קודם על השמן, משום שזכינו לריחו ולסיכתו, ואילו להדס זכינו רק לסיכתו; ומסכים לדבריו רבי יוחנן. בגמרא מסופר על רב פפא, אשר בירך על ההדס לפני השמן, וכאשר הוא נשאל להנהגתו השיב, כי רבא חולק וסובר שההלכה היא כבית הלל.
בגמרא מופיע המשפט "ולא היא, לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד", ומבאר רש"י, כי רבא לא הכריע כבית הלל, ורב פפא רק אמר כן, משום שהוא התבייש על כך שטעה. דברים אלו נראים תמוהים: האומנם רב פפא שיקר באומרו דבר שרבו לא אמר? נראה, שתמיהה זו היא אשר הביאה את הגר"א בהגהותיו, לקבל את הגרסה המשמיטה משפט זה. גרסה זו נזכרת בתוספות במקום (ד"ה הכי), המביאים בשם הרי"ף את ההלכה כרבא, ולדבריהם, בוודאי שהרי"ף לא גרס שרבא לא אמר כן, וכן כותב הרא"ש. גם הכרעת הרמב"ם (ברכות ט,ג) והשו"ע (רטז,יא) היא כדעת רבא. במסורת הש"ס במקום מפנה לתשובת הרמ"ע מפאנו הכותב, כי רב פפא חלק על דברי רבי יוחנן מסברתו, אלא שתלה את דבריו בדברי רבא רבו. לפי דברים אלו ניתן לומר, כי משפט זה אכן מופיע בגמרא, אלא שבכל זאת אין לפסוק להלכה כרבי יוחנן (אלא כרב פפא שהוא בתראה).
כמה מהאחרונים השיבו על מעשה רב פפא באופנים שונים (אם כי נראה כי מידי הדוחק לא יצאנו):
לדעת הצל"ח, רבא אכן אמר שהלכה כבית הלל, אך דווקא כשבא בתוך הסעודה, שאז מובא בשביל להעביר את הזוהמא, ולא בשביל להריח. אולם מעשהו של רב פפא היה כשלא בא מחמת הסעודה, ואז אכן היה עליו להקדים את השמן.
באגרות ראי"ה (חלק ב סימן תרצד) כתב לתרץ, כי רב פפא לא רצה לסוך את ידו בשמן כלל, מפני שחשש לאמור בסמוך, שאין לתלמיד חכם לצאת לשוק כשידיו מבושמות, ועל כן הוא הקדים לברך על ההדס. אולם מאחר שהקשו עליו על הקדמה זו, שכן מנהגם היה לסוך, והוא לא רצה לפגוע בהם ולומר שהוא תלמיד חכם והם לא, על כן השיב תשובה שאינה ברורה.
יש לציין, כי מעשה דומה מופיע בגמרא בעירובין (נא,א), שרבה אומר לרב יוסף דבר בשם רבי יוסי, והגמרא אומרת שרבי יוסי לא אמר כן, ורבה אמר כן משמו, משום שרצה שרב יוסף יקבל זאת ממנו (וראה במגן אברהם או"ח סימן קנו הרוצה ללמוד מכאן להלכה; ובשיירי קרבן לנזיר פ"ז ה"א משווה בין המקרים). וכך כותב על פי מקרים אלו בשו"ת רב פעלים חלק ג (חושן משפט סימן א), שמותר לשקר בשביל להעמיד את הדבר על אמיתותו (ובפשטות דברים אלו צריכים עיון, מתי הדבר נחשב לשקר בפני עצמו, ומתי הדבר הוא אכן 'אמיתותו').
שמן הבא להעביר את הזוהמה
בסוף פרק שמיני (נג,ב) מובאים דברי רבי זילאי, כי שמן מעכב את הברכה, ומהקשר הדברים שם, שמובאים דברי רבי זוהמאי (אשר שמו רומז על דבריו), שידים מזוהמות פסולות לברכה, משתמע שהכוונה היא לשמן המיועד להעביר את הזוהמה, כמבואר ברש"י שם. אפשרות אחרת המובאת שם היא, כי מריבוי הפסוק הנלמד שם "כי קדוש אני", למדים על הצורך בשמן לפני הברכה.
לדברי רש"י במחלוקת שבהבאת השמן וההדס (מג,ב ד"ה שמן), המדובר כשהביאו את השמן בסוף הסעודה, על מנת לסוך את ידו ולהעביר את זוהמת האוכלים. אבל התוספות במקום (ד"ה שמן) מעירים, כי המדובר דווקא בשמן שהובא על מנת להריח, משום שעל שמן שמיועד להעברת הזוהמה, נאמר בגמרא להלן (נג,א), שאין מברכים. אמנם, רש"י להלן (ד"ה אין מברכין, וכן הוא בתוספות שם) מבאר, כי על שמן זה אין מברכים את הברכה הרגילה של שמן "בורא עצי בשמים", אבל מברכים עליו "בורא שמן ערב", אם המדובר בשמן אפרסמון (כמובא לעיל מג,א). מכל מקום, ראשונים רבים נוקטים כפשטות לשון הגמרא, שעל שמן המיועד להעביר את הזוהמה, אין מברכים כלל (רמב"ם ברכות ט,ח; רי"ף ורא"ש ועוד). ממילא יש לומר גם בשיטתם, כי ספק הגמרא לגבי שמן והדס, נאמר דווקא לגבי שמן המיועד לריח, ולא לגבי שמן המיועד להעברת הזוהמה.
כך גם יש לומר בשיטתם גם לגבי הברייתא המובאת בסמוך, כשהביאו לפניהם שמן ויין. רש"י כותב, שמברך על השמן "בורא שמן ערב", לשיטתו שהמדובר בשמן המיועד להעברת הזוהמה. אבל לפי שאר הראשונים, המבארים שהמדובר בשמן שנועד להריח, מברכים עליו בורא עצי בשמים (כמובא בסוף העמוד הקודם, לגבי משחא כבישא או משחא טחינא).
