עיקר האילן - הארץ / הרב הלל בן שלמה
ברכות מ ע"א
המשנה מחלקת בין המברך בורא פרי האדמה על פירות האילן, שיצא ידי חובתו, לבין המברך בורא פרי העץ על פירות האדמה, שלא יצא ידי חובתו. טעם הדבר מבואר בגמרא, שתנא זה הוא רבי יהודה, הסובר שעיקר האילן הוא הארץ, ועל כן לדעתו (במשנה בביכורים א,ו), במקרה שאדם קטף פירות מהעץ על מנת להביאם כביכורים, אע"פ שהמעיין נקצץ, מביא את הביכורים וקורא את מקרא הביכורים (ככל ביכורים). לפי דברים אלו נראה לומר, כי לדעת תנא קמא במשנה שם, הסובר שאם האילן נקצץ אין קוראים את מקרא הביכורים, במקרה שברך על פירות האילן בורא פרי האדמה – לא יצא. כך נראה שמבינים התוספות (ד"ה רבי) והרא"ש והרשב"א והמאירי, הכותבים כי הלכה כרבי יהודה, שאם נקצץ האילן מביא וקורא, משום שיש לפנינו כאן סתם משנה ההולכת בשיטתו.
אבל הרמב"ם בהלכות ביכורים (ד,יב) פוסק כדעת תנא קמא, שאם נקצץ האילן, מביא ואינו קורא; ובכל זאת הוא פוסק בהלכות ברכות כדברי משנתנו, שאם בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה – יצא. הכסף משנה כותב בביאור פסיקתו, כי בירושלמי ישנה דעה, המעמידה את משנתנו כדברי הכל, ועל כן הרמב"ם מעדיף לנקוט כדעה זו, על מנת שניתן יהיה להכריע כשני סתמי המשניות. הפני יהושע תמה על הסבר זה, שכן אנו תמיד נוקטים כדברי התלמוד הבבלי כנגד דברי הירושלמי (אם כי ראה מה שתירץ שם שהרמב"ם הסתפק בנוגע לפסיקה, ולכאורה דבריו דחוקים מאוד וכפי שכבר תמה עליו הצל"ח שם).
נראה לומר, כי הגישה המקובלת בראשונים היא, להכריע להלכה על פי השיטה המקובלת בתלמוד הבבלי. אבל הרמב"ם נוהג לפסוק על פי פשטות לשון המשניות והברייתות, כאשר התלמוד הירושלמי מסייע לפסוק כפשטותם, ודבריו אינם סותרים דברים מפורשים בתלמוד הבבלי. הסוגיה שלפנינו, אינה עוסקת בדין הביכורים אלא בדין הברכה, ובזה הרמב"ם מכריע כסוגייתנו. בעניין ההכרעה בהלכות הביכורים, סוגייתנו אינה המקור המרכזי, ואדרבה, יש לראות בעניין זה את הירושלמי כמקור המרכזי, ועל כן לדעתו יש להכריע כמותו.
