פליאות מן התלמוד / הרב דוב ברקוביץ
שבת ב ע"א
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
אנו עומדים בשער הסדר השני של המשנה, הוא סדר מועד. אך ראוי לשים לב, דווקא כאן, למשנה הנמצאת בסוף הסדר, המשנה האחרונה של פרק ראשון במסכת חגיגה:
הלכות שבת, חגיגות והמעילות -
הרי הם כהררים התלוין בשערה,
שהן מקרא מעט והלכות מרובות.
הדינין והעבודות, הטהרות והטומאות והעריות -
יש להן על מה שיסמכו,
הן הן גופי תורה.
בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה
משנה זו מסדרת לפנינו תחומים נרחבים בתורה על פי היחס בין מה שמעוגן במפורש בכתוב, לבין מה שנמצא כביכול "תלוי באוויר". המשנה בחגיגה מעמידה הבחנה שאפשר לכנותה, ספרותית-א-לוהית. כלומר, באיזה תחומים עסקה התורה גם בעקרונות, וגם בפירוט העקרונות בהלכה, ובמה עסקה התורה רק בעקרונות, ביסודות המצוותיים והרעיוניים, ואת פירוטם השאירה בהעלם – למסירה בעל פה או לחידושי תורה אנושיים.
המשנה בחגיגה מאפיינת את הלכות שבת "כהררים התלויים בשערה". כל מי שעוסק בלימוד תורה, אפילו במידה קטנה, יעיד על אודות האילמות המפליאה של התורה בכל מה שקשור לתרגום המצוות והרעיונות בתחום השבת לפירוט מעשי.
זאת למרות שמצוות השבת תופסת מקום מרכזי ביותר בתורה שבכתב: משבת בראשית דרך "עשרת הדיברות" והזיקה של השבת לבנין המשכן ועד ביסוס הערכים החברתיים החיוניים ביותר בתורה השוזרים את סיפור יציאת מצרים עם מעגלי השבע של שבת, שמיטה, ויובל. מצווה זו, שפירוט הלכותיה ממלא קנ"ו דפים בש"ס, מוגדרת בתורה, להוציא מספר פסוקים בודדים, רק על פי מערכת צווים כללית של חובת השביתה ואיסור מלאכה.
השתאות זו קשורה לשורש ההבחנה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה על כל ענפיה – לא כשאלה של סמכות המבחינה בין מה נכלל ב"דאורייתא" ומה ב"דרבנן", אלא כשאלה מכוננת תרבות רוחנית-קיומית.
למה פותחים בהוצאה?
יחד עם שאלה זו ידועה התמיהה הנוספת על אודות האופן בו מתפרטות הלכות שבת בסידור המשנה והגמרא. המבנה הכללי של המסכת הוא, שששת הפרקים הראשונים עוסקים בהלכות הקשורות להכנות לשבת, ובפרק שביעי
מתחיל הדיון אודות שלושים ותשע אבות המלאכות. והנה, ללא שום הסבר, עוסקות המשניות הראשונות של הפרק הראשון בפירוט של מלאכת "המוציא מרשות לרשות", שהיא המלאכה האחרונה (!) ברשימת המלאכות במשנה בפרק שביעי. לא רק שזו המלאכה האחרונה והקשה ביותר להבנה, אלא שהיא גם מכונה "מלאכה גרועה" מתוך חוסר העקביות הלוגי של עיקרי הלכותיה, כמו שמעיר תוספות (בד"ה, "פשט בעה"ב"), "מה לי מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, מה לי מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד" (מעשה שאיננו מוגדר כמלאכה בשבת).
על רקע זה הקשה הריב"א בתוספות הראשון במסכת - "ודרך התנא לשנות כסדר זה (הכרונולוגי) כמו שמצינו בפסחים... וכן ביומא". שאלת הריב"א מעוררת צורך בבירור מתודי מעמיק על אודות חשיבותה של עריכת הש"ס. האם יש לייחס משמעות לשאלה במה פתח הש"ס מסכת מסוימת? האם נושא הפתיחה ודרך הטיפול בו אמור להאיר על המסכת כולה, להגדיר משהו ראשוני ותשתיתי במסגרת החכמה התורנית במצווה?
אנו נעסוק בשבוע הבא בשאלות אלו בהקשר של הסוגיה הראשונה במסכת, סוגיה המשתרעת עד דף יא. ברצוננו כאן להעיר הערה קצרה, על דרך הדרש, מתוך המשנה הראשונה עצמה.
מה מסתתר במשנה
שאלת הגמרא הפותחת את הסוגיה בדף ב מדגישה ביטוי הפותח מספר מסכתות – "שתיים שהן ארבע", מה שמזכיר את המבנה של שם ה' בן ארבעת האותיות לעומת השם י-ה. למבנה זה משמעות מיוחדת במשנתנו. הביטויים ה"עני" ו"בעל הבית" מופיעים גם במשנה בפאה, כדוגמת "הפאה... בדלית ובדקל, בעל הבית מוריד ומחלק לעניים". אלא שבשלושת הפרקים הראשוניים במסכת פאה לא מוזכר שום קשר בין בעל הבית לבין העניים. נהפוך הוא: האדם שהוא בעל השדה הוא ה"עני", ובעל הבית האמיתי הינו הקדוש ברוך הוא. במובן זה מצוות פאה איננה סוג של צדקה חקלאית המבוסס על מעשה נתינה של מי שיש למי שאין. היא דומה יותר למצוות שמיטה, כלומר למצווה בין אדם לבורא עולם המחייבת את האדם להכיר ש"כי לי כל הארץ".
בהקשר זה אפשר לקרוא את המשנה הראשונה במסכת שבת כתיאור מדויק של תודעת השבת. בעל הבית מפרנס ומכלכל מרשותו, רשות יחידו של עולם, את העניים, כלומר בני האדם הנמצאים בעולם הנברא, כלומר ברשות המאופיין בריבוי היצורים. אם המפרנס, "בעל הבית" של הבריאה, לא נותן מקום לפעולה מעשית של בני האדם, או שמאידך, בני האדם תובעים לעצמם את כל פעולת כלכלת העולם, מתרחשת חילול השבת. אם כל אחד מפנה חלל בעולמו עבור הצד השני, נוצרת שותפות שמקיימת את העולם.
לפני מספר שנים, לאחר שהתגלתה לי הזיקה בין משנה זו למסכת פאה, שמתי לב שמשנתנו פותחת במילים "יציאות השבת", כלומר באותיות י', ה'. בהתרגשות רבה התחלתי לקרוא את המשנה באמונה שאמצא שתי מילים שמתחילות באותיות ו', ה', להשלים "שתיים שהם ארבע" במובן של שם הוי'. והנה באופן מפליא ביותר הופיע המשפט: "העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים".
מה שמעלה את השאלה - איך צריך לקרוא משנה?
