לשאול בשלום חברו בשם / הרב הלל בן שלמה
ברכות סג ע"א
נאמר במשנה שהתקינו, שיהא אדם שואל בשלום חברו בשם. כיום, אין הדבר מקובל, שאדם הפוגש את חברו יזכיר את שם ה'. לכאורה, אם חז"ל תקנו שיש לעשות כן, מדוע באמת אין עושים זאת? אמנם, יש מקום לומר, כי אין זה חיוב להזכיר את שם ה', אלא רק רשות, ועל כן אין הדבר נפוץ. וכך כותב המאירי במכות (כג,ב), המעיר שיש הסוברים שאדם חייב להזכיר את שם ה' בשאלת שלום "ואין הדברים נראים". אמנם, פשטות הלשון "התקינו" נראית לכאורה כמלמדת, שישנה חובה לעשות כן, וכך נראה להבין את דברי המדרש רבה (רות פרשה ד), הרואה בדבר 'גזרה': "שלשה דברים גזרו בית דין שלמטן, והסכים עמהן בית דין שלמעלה. ואלו הן: שאלת שלום בשם, ומגלת אסתר, ומעשרות" (ובגמרא במכות שם מובאת מימרא זו, אלא ששם הלשון "עשו בית דין של מטה").
דברי המאירי מתייחסים לפירושו של רש"י במכות, המביא את שתי האפשרויות: א. שמותר להזכיר את שם ה'. ב. שיש חיוב לעשות זאת. אלא שבאפשרות השניה רש"י מבאר, כי החיוב הוא באזכור השם "שלום", שאף הוא שם של ה'. גם הרמב"ם בפירושו למשנה בברכות מבאר, שתקנה זו מתייחסת לאזכור השם 'שלום', אלא שהוא כותב שהתירו להזכיר זאת, ואינו מביא זאת כחיוב. מלשון רש"י בברכות (נד,א ד"ה שיהא) עולה, שהבין כי המדובר בהיתר להזכיר את שם ה' ממש. בתשובות והנהגות (כרך ד סימן מח) כותב, שעיקר התקנה נועדה להזכיר את השם בכל עת, ועל כן נהגו לומר על כל דבר "ברוך ה'" (אם כי בדרך כלל כשאומרים זאת אין מזכירים את השם עצמו).
הרמב"ם והשו"ע אינם מזכירים כלל תקנה זו. כמה מהאחרונים דנו בהשמטה זו, וביארו באופנים שונים (ראה שו"ת יהודה יעלה או"ח סימן ט, שו"ת שיח יצחק סימן לט, ועוד). נראה, כי לפי הבנת הרמב"ם, שהמדובר בהיתר בלבד להזכיר את המילה 'שלום' ולא בחיוב, ממילא אין לראות זאת כתקנה מחייבת (וכל זמן שהרמב"ם לא השמיענו איסור בדבר, גם לא היה עליו להשמיענו היתר). ייתכן לומר, שמאחר שדרשה זו נאמרה בתור "עת לעשות לה' הפרו תורתך", יש להתייחס אליה כאל תקנה של צורך השעה, אולם בזמנים שאין צורך בכך, אין הדבר רצוי (והדבר נתון לשיקול דעתו של בית הדין הגדול שבדור).
