מבוא למסכת פסחים / הרב דוד לאו
פסחים ב ע"א
שלושה איסורים נאמרו בתורה לגבי חמץ, איסור אכילת חמץ (שהוא גם איסור ליהנות ממנו), איסור לא ייראה ולא יימצא חמץ, וחובה להשבית את החמץ לפני החג.
מדין תורה חובה להשבית את החמץ עד חצות היום של י"ד בניסן, שהרי בעת הקרבת קורבן פסח חל כבר האיסור ("לא תשחט על חמץ דם זבחי" – פסחים ה,א).
השבתת החמץ יכולה להתקיים בשתי דרכים, לבער ולהשבית את החמץ מן העולם, או לבטל אותו ולהפקירו, כך שהוא לא ייחשב למאומה בעיני בעליו.
לכן, אם עוד לא בוטל החמץ, ישנו חיוב בדיקה מן התורה, כדי לבערו.
הנידון המרכזי בראשונים הוא מדוע חייבו חכמים גם לבדוק וגם לבטל ולבער. האם הבדיקה היא חובה בפני עצמה, או סייג שמטרתו לשמור את האדם מחטא. רש"י (ב,א) כתב שחייבים לבדוק כדי לא לעבור על בל ייראה ובל יימצא. כלומר זו מצווה לבדוק, כדי לבער ולא לעבור על האיסור.
הריטב"א סבר שחיוב הבדיקה מקורו מ"תשביתו שאור מבתיכם". האורחות חיים (הל' חמץ ומצה פ"א ה"ב) סבר שחיוב הבדיקה נובע מ"לא ימצא שאור בבתיכם". לדבריהם זו מצוה בפני עצמה.
תוס' (ב,א) כתב שאף אם ביטל את החמץ חייב לבדוק מדרבנן, כי החמירו חכמים שלא די בביטול, מפני שעלולים לאוכלו, כי רגילים אליו כל השנה.
נפקא מינה בין שיטת רש"י לשיטת התוס', חמץ פחות מכזית לא עוברים על בל יראה ובל ימצא, ולא יהיה חיוב לחפש אחריו. אבל לתוס' שחושש שמא יבוא מתוך הרגל לאוכלו, חובה לחפש אחרי חמץ בכל שיעור שהוא.
בשיעורי הר"ש רוזובסקי (סי' א) כתב שאכן חיוב בדיקה היה בגלל החשש שמא יבוא לאוכלו, אבל אחרי התקנה היא כבר מונעת איסורים חמורים יותר, מדאוריתא. ממילא איסורי בל יראה ובל ימצא שחלים מהתורה רק אם לא ביטל, חלים מדרבנן גם לאחר הביטול.
לדעת תוס' (כא,א, ד"ה ואי) חייבים לבדוק רק במקום שאנחנו בטוחים שיש חמץ ויודעים היכן הוא. הב"ח (או"ח סי' תלא) הסביר בכוונת התוס' שגם אם יודעים שאמור להיות שם חמץ די בכך כדי לעבור על בל יימצא, גם אם לא יודעים היכן בדיוק.
הר"ן (א,א) כתב שאכן די בבדיקה בלבד או בביטול בלבד, אבל אנחנו חוששים שמא יתרשל בבדיקה ולא ימצא חמץ, כדי שלא יעבור על החמץ שלא מצא, חייבוהו חכמים בביטול. והיות שאנו חוששים שמא לא יבטל בלב שלם, כי ליבו חומד מאכל טעים, לכן חייבוהו לבדוק ולבער. אבל, גם אם עדיין נשאר חמץ, לא יעבור על איסור, שהרי ביטלו.
הסביר הר"ן שהתורה סומכת על חזקות, ולכן אין לחשוש, כך גם רבינו דוד (תלמיד הרמב"ן) כתב שמכיוון שבני אדם אינם מלאכים, והתורה ציוותה על בדיקה וביעור חמץ, אדם נחשב כאנוס ואינו נענש אם נמצא אחר כך חמץ בביתו.
* כשציוותה התורה להשבית חמץ, האם זו מצוה קיומית או חיובית. לדוגמא: מצות ציצית היא קיומית, מי שאין לו בגד של ארבע כנפות אינו מחויב לקיים את המצוה, ואילו מצות תפילין היא חיובית, חייב אדם להניח תפילין מדי יום. בחמץ, האם חייבים לוודא שאין חמץ, ואם הוא לא קיים הרי שנתקיימה המצוה, או שחייבים לעשות מעשה מצוה, כלומר לבער, ואז ייתכן שמי שאין ברשותו חמץ צריך לרכוש בערב פסח כדי לקיים את מצות ההשבתה! (מנחת חינוך מצוה ט).
* הרמ"א (סי' תלב) כתב שנוהגים להניח פתיתים (עשרה – האר"י), כדי שלא תהיה ברכה לבטלה. כך משמע מנוסח הברכה. אבל המשנה ברורה כתב שגם אם לא הניחו מברך ובודק, כי המצוה היא לבדוק.
* המשנה אומרת שזמן בדיקה החמץ הוא בלילה, אור לארבעה עשר בניסן. מפני שהקלו חכמים על האנשים שבלילה נמצאים בביתם, ואינם טרודים כל כך, וגם אז לא יתרשלו בבדיקה. מה עוד שאור הנר מאיר בלילה טוב יותר מאשר ביום. אבל עקרונית אפשר לבדוק קודם (הרמב"ן ד,א, מדפי הרי"ף – לבדוק דווקא בלילה, אפשר ליל י"ג. המהר"ם חלוואה ד,א – עדיף לבדוק סמוך לזמן האיסור).
הירושלמי (פ"א ה"א, הובא במרדכי סי' תקלה) כתב שלמרות שבכל יום בדקו כבר בחצרות ירושלים לראות שלא נשארו שיירים של לחם תודה, כי לחם שנשאר חייב שריפה מדין "נותר", בכל זאת תיקנו בדיקה נוספת לחמץ בליל י"ד, לא רק משום שנוח אז לבדוק. נראית שיטתו שיש מצות בדיקה עצמאית.
ייתכן שנחלקו במחלוקת הטור ובעל העיטור (סי' תלב) האם מברכים "שהחינו" על בדיקת חמץ. כלומר, האם ישנו זמן מיוחד לבדיקת חמץ, ואז מברכים על הזמן (העיטור), או שלא מברכים כי אפשר לבדוק גם קודם, ואין זמן, ואולי בגלל שעיקר המצוה הוא שלא יהיה חמץ, ואין זו מצוה חיובית.
