הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטוי: "מלאכה שאינה צריכה לגופה" - המשך

שבת לא ע"ב

כחס על הנר כו'. רבי יוסי כמאן סבירא ליה? אי כרבי יהודה סבירא ליה - אפילו בהנך נמי ליחייב, ואי כרבי שמעון סבירא ליה - פתילה נמי ליפטר!
אמר עולא: לעולם כרבי יהודה סבירא ליה. וקסבר רבי יוסי: סותר על מנת לבנות במקומו - הוי סותר, על מנת לבנות שלא במקומו - לא הוי סותר.
אמר ליה רבה: מכדי, כל מלאכות ילפינן להו ממשכן והתם סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא! אמר ליה: שאני התם, כיון דכתיב +במדבר ט+ על פי ה' יחנו - כסותר על מנת לבנות במקומו דמי,
ורבי יוחנן אמר: לעולם כרבי שמעון סבירא ליה, ומאי שנא פתילה - כדאמר רב המנונא ואיתימא רב אדא בר אהבה: הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן, דבההיא אפילו רבי שמעון מודי דקא מתקן מנא.
אמר רבא: דיקא נמי דקתני שהוא עושה פחם ולא קתני מפני שנעשית פחם - שמע מינה.

1.
רבא מוכיח מלשון המשנה שמדובר בפתילה שצריך להבהב ועל ידי התיקון יש עבירה של מלאכת שבת.

2.
האם מכך שרבא מוכיח כהסברו של רבי יוחנן ניתן לומר שרבא פוסק כרבי שמעון - מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור? ואם אמנם כן, אזי ייתכן שזהו מקור נסוף לכך, שרבא פוסק כרבי שמעון, ולכן כך פסק הראב"ד [ראה בדף הקודם - שבת דף ל - בשם ה"מגיד משנה" וה"פני יהושע"].

3.
ויתכן שאף רבי יוחנן פוסק כרבי שמעון מעצם העובדה שהוא מסביר את שיטת "רבי יוסי" שסובר כרבי שמעון - על פי הכלל שהוסבר לעיל בדף כט: "מדקשקיל וטרי אליביה" סבירא ליה כמותו. כלומר, אם אמורא מיישב/מסביר את דעתו של תנא מסויים סימן שכך הוא פוסק כמותו.

4.
עולא מסביר שרבי יוסי במשנתנו פוסק/סובר כרבי יהודה [וכ"תנא קמא" במשנתנו], אלא שרבי יוסי חולק רק על מקרה ספציפי – פתילת הנר.

5.
ויש לשאול: עולא היה תלמידו של רבי יוחנן ומדוע בסוגייתנו הוא מוזכר לפני רבי יוחנן?

6.
ולכן נראה לומר, ש"עורך הגמרא" הביא בסוף הסוגיה את דברי רבי יוחנן [שהיה רבו של עולא] גם כדי לצרף לדבריו את הוכחתו של רבא, וגם כדי לקבוע כך את ההלכה – שרבי יוסי פוסק כרבי שמעון, ולכן ההלכה הסופית תהיה כרבי שמעון – ולא כשיטת הרמב"ם אלא כשיטת הראב"ד.

7.
הערת סיכום: מחלוקת זו של רבי יהודה ורבי שמעון לגבי "מלאכה שאינה צריכה לגופה" משמשת יסוד למי שרוצה לומר שהם נחלקו באופן שיטתי ברעיון הלכתי-מחשבתי: רבי יהודה מחשיב את המעשי/הגלוי – אם עבר על מעשה שנראה כמלאכת שבת – חייב, למרות שכוונתו היא לצורך שלא אליו התכוונה התורה, ואילו רבי שמעון מחשיב את הפנימיות/מחשבת האדם והכל תלוי מה היתה כוונת האדם.

7.1
ואותו הסבר יהיה גם לגבי מחלוקת - דומה מאד - של רבי יהודה ורבי שמעון לגבי "דבר שאינו מתכוון", ודנים בכך האחרונים בהרחבה.