דיוק וחידוש ברש"י

מסכת שבת דף פד

עמוד א

רש"י ד"ה הבאה במדה. תיבה גדולה שאינה מיטלטלת ויש לה חלון מלמעלה להשתמש בתוכה: טהורה מכלום. למדרס לא חזיא הואיל וחלולה מלמעלה אינה משמשת שכיבה עם מלאכתה ולשאר טומאות לא חזיא דאינה מטלטלת מליאה ולא איתפרש מה לשון באה במדה ולי נראה על שם אנשי מדות כלומר שצריכה למוד ארכה ורחבה:
רש"י מפרש את התיבות הבאה במידה בד"ה טהורה מכלום, ולא פירש זאת בד"ה הבאה במדה, וגם לא מפרש זאת בדרך הרגיל בפירושו, אלא כותב בדרך של תמיהה - ולא איתפרש מה לשון באה במדה, ומיישב ולי נראה על שם אנשי מדות – כלומר שצריכה למוד ארכה ורחבה, והכוונה שבשביל להראות גדלה, צריך לומר מידותיה ולא די באמירה תיבה גדולה, וכך מביא רש"י בפירושו על התורה אנשי מדות - גדולים וגבוהים וצריך לתת להם מידה, כגון: גלית (שמואל א' יז, ד) גבהו שש אמות וזרת. וכן (שמואל ב' כא, כ) איש מדון.(ד"ה א' יא, כג) איש מידה: עכ"ל, ופירושו - שהם היו גדולים מאוד ובשביל לתאר גודלם צריך לומר מה גובהם,
ונראה דרש"י מדייק להסביר רק אחרי שהסביר שהתיבה טהורה מכלום מפני שאינה מטלטלת מליאה (ברש"י ד"ה הבאה במדה כתב רק תיבה גדולה שאינה מיטלטלת) והרי תיבה שאינה מיטלטת מלאה - זו תיבה שמחזקת ארבעים סאה וא"כ יש לתיבה הזאת מידה, אמה על אמה ברום שלוש אמות, וע"כ דווקא במקום הזה לאחר שאמר שמהות תיבה זו שאינה מיטלטלת מלאה, הוצרך רש"י לבאר מדוע נקראת הבאה במדה, מהו הלשון הזה, ומתרץ רש"י דזה לשון של דבר גדול שצריך לידע מדתו בשביל לאמוד את גדלו. 
 

עמוד ב

רש"י ד"ה מי לא עסקינן. מי לא משמע במקרא דאפי' ייחדו לאותו כלי לאשתו נדה לישב עליו כל ימיה אמר קרא דמציל על מה שבתוכו באהל המת ואי טמא מדרס היכי מציל והא כל דבר טומאה אין חוצץ בפני הטומאה אלא ש''מ דאין מדרס בכלי חרס הלכך כלי חרס המוקף צמיד פתיל טהור מכלל טומאה ובהיסט נמי לא מטמיא ליה כדפרישית לעיל דכל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא לפיכך מציל על מה שבתוכו:
עיין ברש"ש שהקשה מדוע נקטו בגמרא לישנא דיחדינהו לאשתו נידה, ולא כתבו סתם דיחדוהו לישיבה, וממילא הוא ראוי להיטמא טומאת מדרס ע"י זב או זבה או נידה, ובכל זאת יציל מטומאת מת על מה שבתוכו,
ונראה דלפי דברי רש"י שכתב לאשתו נידה לישב עליו כל ימיה, לא תיקשי מידי, וזה אולי מכוון להסביר מדוע נקט בגמרא אשתו נידה, וכי כשאין אשתו נידה אין מייחד המושב בשבילה, אלא דמאחר שמיחד המושב בשבילה לכל ימיה בוודאי יהיו גם ימים שתהא בנידתה, וזהו רק באשה, דאם מייחד לאיש או לישיבה בסתם, הרי שיכול שלא יהיה לו טומאת זיבה כל ימיו, או עכ"פ לא יתטמא מדרס, וא"כ באופן כזה, אין ראיה מוכחת לומר על הפסוק וכל כלי אשר אין וכו' את הלשון מי לא עסקינן וכו' וכפי שרש"י מסביר מי לא "משמע במקרא" , שהמשמעות שמדבר על דברים שבוודאי יש לכל אחד בביתו, ואינו מוכרח שסתם כלי המיוחד לישיבה לכל אחד יהיה בוודאי באיזה זמן שישב עליו אדם המטמא מדרס,משא"כ כשמדבר על אשתו של אדם, וכמו שרש"י מוסיף לישב עליו כל ימיה, הרי שבוודאי גם תזדמן לה טומאה, ואעפ"כ כלי חרס כזה המיוחד לישיבה ושיש עליו צמיד פתיל – יציל על מה שבתוכו ולא נטמא באוהל המת כי אינו נטמא גם ע"י מדרס.