הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטויים: "משמיה"; "חד אמר... וחד אמר..."

שבת קח ע"א

... למאי נפקא מינה? - כי הא, דרבין הוה שקיל ואזיל אחוריה דרבי ירמיה אגודא דימא דסדום, אמר ליה: מהו למימשי מהני מיא בשבת? - אמר ליה: שפיר דמי. מהו למימץ ולמיפתח? אמר ליה: זו לא שמעתי, כיוצא בה שמעתי; דאמר רבי זירא, זימנין אמר לה משמיה דרב מתנה וזימנין אמר לה משמיה דמר עוקבא,
ותרווייהו משמיה דאבוה דשמואל ולוי אמרין, חד אמר: יין בתוך העין - אסור, על גב העין - מותר, וחד אמר: רוק תפל, [אפילו] על גב העין - אסור.
תסתיים דאבוה דשמואל הוא דאמר: יין בתוך העין - אסור, על גב העין - מותר. מדאמר שמואל: שורה אדם פיתו ביין ונותנו על גב העין בשבת. דשמיעא ליה ממאן? לאו דשמיעא ליה מאבוה? - וליטעמיך, הא דאמר שמואל: רוק תפל, אפילו על גב העין אסור, דשמיעא ליה ממאן? אילימא דשמיעא ליה מאבוה - אלא לוי ולא חדא אמר? אלא: חדא שמיעא ליה מאבוה, וחדא - שמיעא ליה מלוי, ולא ידעינן הי מאבוה הי מלוי. 

1.
רמב"ם הלכות שבת פרק כא הלכה כה:

אין נותנין יין לתוך העין אבל נותן הוא על גב ת העין,
ורוק תפל אפילו על גב העין אסור, קילור ששרה אותו מערב שבת מעבירו על גב עינו בשבת ואינו חושש, מי שלקה באצבעו לא יכרוך עליו גמי כדי לרפאותו ולא ידחקנו בידו כדי להוציא ממנו דם.

הרמב"ם פסק את שני הדינים המוזכרים בגמרא, כאשר העיקרון הוא שכל פעולה שנראית [לאחרים] כמיועדת לרפואה אסורה בשבת [מדרבנן].

2.
הדיון בסוגייתנו "קצת חריג" מבחינת מסירת הדברים.
רבי ירמיה אומר ששמע מרבי זירא שאמר לפעמים בשם רב מתנה ולפעמים אמר בשם מר עוקבא ששניהם אמרו משמו של אבוה דשמואל ומלוי, אחד מהם אמר את הדין של יין והשני אמר את הדין של רוק תפל, והגמרא נשארה בעדות הסטורית זו.

3.
"רבי זירא" – חי בימי בימי שמואל והוא אמר ששמע מרב מתנה וממר עוקבא שחיו בתקופת שמואל.
רב מתנה – תלמיד של שמואל
מר עוקבא – בדור הראשון-שני יחד עם שמואל

הם אמרו בשמם של "אבוה דשמואל" ו"לוי" שחיו בדור שלפניהם - בדור המעבר בין התנאים לאמוראים

4.
לפי האמור בסעיף 3 נראה לומר, שכל החכמים כאן שמסרו בשם אחרים הכירו אותם והיו תלמידיהם, ולכן, קצת "מוזר" שבכל המימרות בסוגייתנו נאמרו "משמיה...", כאשר מקובל לומר שביטוי זה מוזכר כאשר החכם שאומר דבר בשם חכם אחר לא שמע זאת ממנו במפורש ושלא חי בזמנו.

4.1
ולכן יש לומר, שהביטוי "משמיה" מלמד שגם אם שמע ממנו הרי שלא שמע ממנו דברים ברורים וחד משמעיים, אלא שהתלמיד ניסח כך את הממירא – לפי הבנתו.

5.
כמו כן נוכל ללמוד עיקרון חשוב ב"מסורת" של חכמים: דברי חכם מסויים כנראה שקיבלם מאביו, כשמדובר שהאב והבן ידועים כ"חשובים".

6.
בסיכום הסוגיה יוצא, ששני הדינים נאמרו ונפסקו, והשאלה היא רק על ידי מי. לפי זה יש כאן משמעות "חריגה" לביטוי "חד אמר וחד אמר", שבדרך כלל משמעותו בש"ס היא, שנאמרו שני דינים "סותרים" על מקרה מסויים – כמחלוקת - ולא ידוע מי אמר כל דין [בסוגייתנו גם נקבע "תסתיים" ונדחה!]. בסוגייתנו באמת לא משנה מבחינה הלכתית מה אמר כל אחד מהם, ולכן לא ברור מדוע הגמרא מרחיבה בדיון מה אמר כל אחד.

6.1
ואולי מכיון שמדובר בענייני רפואה וכל חכם התמחה ב"נושא" אחר של רפואה היה חשוב לבדוק. ואמנם בסופו של דבר אין הכרעה, ואולי כוונת "עורך הגמרא" ללמדנו, שענייני רפואה אלה [של יין ושל רוק] לא היו "נקודתיים" במקום מסויים או בבית מדרש מסויים.