הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

עיקור כלבים וחתולים

שבת קט ע"ב - קי ע"א

זהו נושא מעניין שיש בו התנגשות בין מה שנראה כצער בעלי חיים לבין פסק ההלכה. למרות שצער בעלי חיים דאורייתא, כאן ההלכה גורמת צער בעלי חיים. מתברר שבעלי חיים רבים מומתים, ואחרים סובלים מאוד מכך שלא מעקרים אותם. (וטרינרים מספרים, למשל, על כלבות קטנות שהתעברו מכלבים גדולים, ומתו בגלל שהרחם שלהם לא יכול היה לשאת את הגורים הגדולים!) עיקור של בעלי החיים האלה יכול לפתור הרבה מאוד בעיות, אבל יש בכך בעיה הלכתית לא קטנה.

המקור הראשון לנושא זה הוא המשנה במסכת שבת שדנה באיסור שגזרו חכמים שלא ליטול תרופות בשבת, שמא ישחק סממנים. אומרת המשנה שדברים שאינם רפואה מובהקת מותרים בשבת גם אם הם נלקחים לשם רפואה:
 

1. משנה שבת פרק יד משנה ג

כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה חוץ ממי דקלים וכוס עיקרים מפני שהן לירוקה אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו וסך שמן עיקרין שלא לרפואה

רש"י על המשנה הזו מסביר מדוע אסור לשתות כוס של עיקרים – מפני שזהו אינו מאכל בריאים:
 

2. רש"י מסכת שבת דף קט עמוד ב

וכוס עיקרין - משקה שכותשין לתוכו עיקרי ירקות ובשמים, ובגמרא מפרש ליה.
מפני שהן לירוקה - לחולי של ירקון, ואינו מאכל בריאים.

אך פירוש זה קצת קשה מלשון המשנה, שממנה משמע שמי דקלים וכוס של עיקרים נחשבים אוכלין ומשקין ובכל זאת אסור לאכול אותם בשבת! ר' פינחס קהתי מסביר שאמנם הדברים האלו נאכלים לפעמים גם ע"י אנשים בריאים (כפי שמוכח גם מסוף המשנה), אך מכיון שהם תרופה למחלה שרואים אותה באופן חיצוני, מי שחולה בצהבת ושותה כוס של עיקרים – כולם יודעים שהוא עושה זאת בגלל המחלה שלו, ולכן הדבר אסור בשבת:
 

3. פירוש ר' פינחס קהתי, שבת פרק יד משנה ג

כל האוכלין – כל המאכלים, שגם דרך הבריאים לאכלם, אוכל אדם לרפואה – מותר לאדם שיש לו מיחוש לאכלם בשבת, אף כשהוא מתכוון לרפואה, וכל המשקין – שגם בריאים שותים אותם, שותה – אדם לרפואה, חוץ ממי דקלים – מים ממעיין ידוע בארץ ישראל שיצא מבין שני דקלים, ושתייתם היתה מביאה לידי שלשול וניקוי המעיים; ויש גורסים בירושלמי חוץ ממי דקרים – מים הדוקרים את המרה, וכוס עיקרים – משקה העשוי מעיקרים (משורשים) של עשבים ובשמים, מפני שהן לירוקה – שמי הדקלים ומשקה העיקרים הם תרופה לחולי הירקון (צהבת), וממראה פניהם של חולים אלה הכל מכירים ששותים אותם לרפואה. בגמרא מבואר ש"כוס עיקרים" היה גורם לעקרות, ומכאן היה מפורסם בשם זה, כדי שבני אדם יזהרו מלשתותו, וישתדלו להשיג תרופה אחרת למחלתם (תוספות יו"ט). אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו – מי שאינו חולה ב"ירוקה" מותר לו לשתות בשבת מי דקלים לרוות צמאונו, וסך שמן עיקרין – שמן שנתבשם בשרשי בשמים, מותר לאדם לסוך על בשרו בשבת, שלא לרפואה – אם אינו עושה את זה לשם רפואה.

הגמרא מסבירה מה היא אותה כוס של עיקרים, ואומרת שזו אכן תרופה לירקון (=צהבת), אבל חולה צהבת שיקח אותה יהפוך להיות עקר.
 

4. תלמוד בבלי שבת קי, א

מאי כוס עקרין? אמר רבי יוחנן: לייתי מתקל זוזא קומא אלכסנדריא, ומתקל זוזא גביא גילא, ומתקל זוזא כורכמא רישקא, ולישחקינהו בהדי הדדי. לזבה - תלתא בחמרא ולא מיעקרא, לירקונא - תרין בשיכרא ומיעקר.

מכאן מגיעה הגמרא לדיון האם מותר לקחת תרופה זו, ובכך להיעקר. אמנם המשנה אמרה שאסור לקחת תרופה זו בשבת, בגלל הלכות שבת, אבל משמע שביום חול מותר לקחת את התרופה. כמובן שאין מדובר פה במצב של פיקוח נפש, שהרי אם היה זה פיקוח נפש גם בשבת היה מותר לקחת תרופה זו. ומכיון שאין מדובר בפיקוח נפש, כיצד מותר לקחת תרופה שגורמת לאדם להיות עקר?
 

5. תלמוד בבלי שבת קי, ב

ומי שרי? והתניא: מניין לסירוס באדם שהוא אסור - תלמוד לומר "ובארצכם לא תעשו" - בכם לא תעשו, דברי רבי חנינא! הני מילי - היכא דקא מיכוין, הכא - מעצמו הוא, דאמר רבי יוחנן: הרוצה שיסרס תרנגול, יטול כרבלתו, ומסתרס מאליו. והאמר רב אשי: רמות רוחא הוא דנקיטא ליה! ...בזקינה, אי נמי בעקרה

אמנם הגמרא מתחילה בדיון על אדם, אבל מיד עוברת לדיון גם על בעלי חיים ומשמע שאין הבדל בין הדברים. הפסוקים בתורה, העוסקים בקרבנות, מביאים 'כבדרך אגב' איסור לעקר בעלי חיים:
 

6. ויקרא פרק כב פסוקים יז - כה

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' לְעֹלָה: לִרְצֹנְכֶם תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים: כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם: וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַה' לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ: עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַה' וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַה': וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה: וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַה' וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ: וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱ-לֹקֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם:

אמנם הפסוקים באופן פשוט מדברים על איסור להקריב בעל חיים מסורס, אבל הגמרא מבינה שהמשפט 'ובארצכם לא תעשו' אומר שיש גם איסור לסרס בעלי חיים. האיסור אינו מגביל את עצמו רק לבעלי חיים שמוקרבים על גבי המזבח, אלא לכל בעלי החיים. וכך אומרת הגמרא:
 

7. תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יד עמוד ב

שאלו את בן זומא: מהו לסרוסי כלבא? אמר להם: "ובארצכם לא תעשו" - כל שבארצכם לא תעשו.

מסתבר שאחת הדרכים לעקוף את האיסור הזה היה ע"י מסירת בעל החיים לגוי, והגוי מעקר מיוזמתו. אבל הגמרא אמרה שיש לקנוס את מי שעושה כן. יתרה מזו, הגמרא מביאה דעה שהסירוס אסור לא רק ליהודים אלא גם לגויים:
 

8. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף צ עמוד א

דשלחו ליה לאבוה דשמואל: הלין תורי דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון, מהו? - שלח להו: הערמה אתעביד בהו, אערימו עלייהו ויזדבנון. אמר רב פפא: בני מערבא סברי לה כרבי חידקא, דאמר: בני נח מצווין על הסירוס, וקא עברי משום "ולפני עור לא תתן מכשל". סבר רבא למימר: ימכרו לשחיטה. אמר לו אביי: דיין שקנסת עליהם מכירה. פשיטא, בנו גדול - כי אחר דמי, בנו קטן מאי? רב אחי אסר, ורב אשי שרי. מרימר ומר זוטרא, ואמרי לה הנהו תרי חסידי מחלפי אהדדי.

מן הדברים האלה מוכח שהבעיה היתה ידועה (לפחות בחלקה) גם בזמן חז"ל, וגם הם חיפשו אפשרויות לעקוף את האיסור. הדרך שלהם לעשות זאת היתה למכור לגוי את הבהמה, ואח"כ לתת אותה ליהודי אחר, כשהיא כבר מסורסת.

לגבי עיקור זכר, לא מצאתי שום פתרון אחר מלבד הפתרון הזה, שכאמור מאפשר למסור לגוי, אבל מאלץ את היהודי למכור אח"כ את בהמתו. לגבי נקבה יש מקום להרחיב קצת. כל האיסורים שנאמרו בתורה מדברים על זכר בלבד. ומה הדין בנקבה? המדרש אומר כך:
 

9. ספרא אמור פרשה ז פרק ז

מנין שהנקיבות בסירוס? תלמוד לומר "כי משחתם בהם מום בם". רבי יהודה אומר: אין נקיבות בסירוס, "כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם", מלמד שאין מרצים.

איסור הסירוס אינו קשור דוקא לצער בעלי חיים. זהו איסור שעומד בפני עצמו, וכאמור לפעמים הוא אף סותר את צער בעלי חיים. האיסור הזה משותף לכל מיני בעלי החיים וגם לאדם. אך לגבי שתיית תרופה שגורמת לאשה שלא להיכנס להריון לעולם, דוקא מצינו היתר מעניין:
 

10. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סה עמוד ב

יהודית דביתהו דר' חייא הוה לה צער לידה, שנאי מנא (=התחפשה) ואתיא לקמיה דר' חייא, אמרה: אתתא מפקדא אפריה ורביה? אמר לה: לא. אזלא אשתיא סמא דעקרתא, לסוף איגלאי מילתא, אמר לה: איכו ילדת לי חדא כרסא אחריתא; דאמר מר: יהודה וחזקיה אחי, פזי וטוי אחוותא.

מעניין לציין שר' חייא לא הכיר את אשתו בגלל שהיא התחפשה! לא מדובר בזוג צעיר, כי כבר היו לו ארבעה ילדים ממנה - שני זוגות תאומים. הדבר הזה גרם לה צער גדול, ולכן - מכיון שהיא הבינה שהיא לא מצווה במצוות פריה ורביה - היא גרמה לעצמה שלא תוכל ללדת יותר. לכאורה הדברים האלה לא קשורים לעיקור, שהרי איסור העיקור אינו קשור למצוות פריה ורביה, כי בעלי החיים ודאי לא נצטוו על פריה ורביה. ואכן, גם הרמב"ם פוסק שאסור לעקר כל בעל חיים, כולל האדם, אך כותב שאשה יכולה לשתות כוס של עיקרים. ואלו דבריו:
 

11. רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק טז הלכות י - יג

אסור להפסיד איברי זרע בין באדם בין בבהמה חיה ועוף אחד טמאים ואחד טהורים בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ. אע"פ שנאמר "ובארצכם לא תעשו", מפי השמועה למדו שדבר זה נוהג בכל מקום, וענין הכתוב לא יעשה זאת בישראל בין בגופן בין בגוף אחרים, וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום ואפילו מסרס אחר מסרס לוקה.
כיצד? הרי שבא אחד וכרת את הגיד ובא אחר וכרת את הביצים או נתקן ובא אחר וכרת חוטי ביצים, או שבא אחד ומעך את הגיד ובא אחר ונתקו ובא אחר וכרתו כולן לוקין, ואע"פ שלא סרס האחרון אלא מסורס בין באדם בין בבהמה חיה ועוף. והמסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים פטור. המשקה עיקרין לאדם או לשאר מינים כדי לסרסו ה"ז אסור ואין לוקין עליו, ואשה מותרת לשתות עיקרין כדי לסרסה עד שלא תלד. הרי שכפה את האדם ושסה בו כלב או שאר חיות עד שעשאוהו כרות שפכה או שהושיבו במים או בשלג עד שביטל ממנו איברי תשמיש אינו לוקה עד שיסרס בידו. וראוי להכותו מכת מרדות.
אסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה שלנו ואם לקחה הוא מעצמו וסרסה מותר, ואם הערים ישראל בדבר זה קונסין אותו ומוכרה לישראל אחר ואפילו לבנו הגדול מותר למוכרה, אבל לבנו הקטן אינו מוכרה לו ולא נותנה לו.

באופן דומה פסק גם השולחן ערוך, אך נחלקו נושאי הכלים ביחס שבין ההלכה המתירה לאשה לשתות כוס של עקרין לבין ההלכה האוסרת סירוס. זה לשון השולחן ערוך:
 

12. שולחן ערוך אבן העזר סימן ה סעיפים יא - יב

אסור להפסיד אברי הזרע, בין באדם בין בבהמה חיה ועוף, אחד טמאים ואחד טהורים, בין בא"י בין בח"ל. וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום. ואפילו מסרס אחר מסרס לוקה. כיצד, הרי שבא א' וכרת הגיד, ובא אחר וכרת את הביצים או נתקן, ובא אחר וכרת חוטי ביצים, או שבא אחד ומעך את הגיד, ובא אחר ונתקו, ובא אחר וכרתו, כלם לוקים ואע"פ שלא סירס אחרון אלא מסורס, בין באדם בין בבהמה, חיה ועוף. והמסרס את הנקבה, בין באדם בין בשאר מינים, פטור אבל אסור.
המשקה כוס של עיקרין לאדם או לשאר בעלי חיים כדי לסרסו, הרי זה אסור, ואין לוקין עליו. ואשה מותרת לשתות עיקרין כדי לסרסה עד שלא תלד.

יש שרצו לומר שההבדל הוא בשאלה האם אדם אחר עושה זאת או האשה עצמה, שהרי כתוב שלאשה מותר לשתות עיקרין, אבל אסור לסרס נקבה. אבל הב"ח דחה את ההסבר הזה כי לא מסתבר שמשהו שיהיה אסור ע"י אחר יהיה מותר ע"י האשה עצמה. ההסבר של הב"ח הוא שמותר לשתות כוס של עיקרין רק כאשר מדובר בצער, כמו המקרה שראינו בגמרא, שאשתו של ר' חייא היה לה צער גדול:
 

13. בית חדש (ר' יואל סירקיש, המאה ה-17, פולין), אבן העזר סימן ה

ואשה מותרת לשתותו כדי שלא תלד. כלומר לא מיבעיא דלרפואה שרי, אלא אפילו אינו לרפואה אלא כדי שלא תלד נמי שרי, ומשמע ודאי דהוא הדין אחֵר שרי להשקות את האשה כדי שלא תלד, ומשמע נמי דלא שרי אפילו לכתחילה אלא בדאית לה צער לידה דומיא דדביתהו דר' חייא.

אבל חילוק זה לא מופיע בטור או בשו"ע או ברמב"ם, והם פשוט כתבו בפשטות את ההלכות אחת אחרי השניה, ולא הזכירו איזשהו צער שיש לאשה. לכן הבית שמואל, החלקת מחוקק והט"ז לא קיבלו את החילוק הזה. הבית שמואל חילק בין סירוס במעשה, שאסור, לבין סירוס בגרמא, שמותר:
 

14. בית שמואל (ר' שמואל פייבוש, המאה ה-17, פולין) אבן העזר סימן ה ס"ק יד

משמע אפילו בלא צער כלל מותר ומ"ש בסעיף הקודם והמסרס את הנקבה פטור אבל אסור היינו סירוס במעשה וס"ל לרמב"ם וסמ"ג אף בנקיבה שייך סירוס במעשה והא דתנא בתורת כהנים 'אמר ר' יהודה: אין הנקיבות בסירוס' היינו דאין לוקין על סירוס הנקבות כמ"ש במגיד וכן משמע להדיא מרמב"ם והסמ"ג שכתבו סירוס נקיבות בדין סירוס במעשה ואח"כ כתבו סירוס ע"י משקין.

החלקת מחוקק אומר שאין שום איסור לסרס בעל חיים נקבה, והאיסור הוא רק לסרס בעל חיים זכר, אגב האיסור לסרס אדם.
 

15. חלקת מחוקק (ר' משה לימא, המאה ה-17, פולין) סימן ה ס"ק ו

ואשה מותרת לשתות - יש לדקדק למה תהיה בהמה חמורה מאשה? ודוחק לחלק דוקא היא מותרת לשתות (ע"י עצמה) אבל אין משקין אותה (ע"י אחרים) וגם דוחק לומר דאשה ג"כ אסורה לשתות אם לא מפני צער לידה כמו שחילק בב"ח, דהא בטור לא הזכיר צער לידה כלל. וראיתי בסמ"ג ל"ת ק"ך "המשקה כוס של עיקרים לאדם כדי לסרסו בנקיבה מותר בזכר אסור והוא הדין לשאר מינים" וכתוב בביאורי מהר"ר אייזיק שטיין על הסמ"ג בזכר אסור וה"ה לשאר מינים משום דגזרינן זכר בהמה אטו זכר דאדם או שמא איסור דאורייתא הוא כמו באדם עכ"ל. נמצא מה שכתב "או לשאר בעלי חיים" היינו הזכרים מן הבעלי חיים.

משמע שגם הוא מחלק בין איסור במעשה לאיסור בגרמא, והוא כותב שאיסור בגרמא אסור בבעלי חיים זכרים אגב האיסור באדם, אבל בגרמא אין איסור לגבי נקבות של בעלי חיים. ואולם, במקרה שלנו לא מדובר בגרמא, כי העיקור של הנקבות נעשה בניתוח והוצאת השחלות, ולכן אולי לפי הב"ח זה יהיה מותר (כי יש לבהמה צער), אבל לפי החלקת מחוקק והבית שמואל זה יהיה אסור.

הט"ז מביא גם הוא סברא להתיר עיקור נקבות של בעלי חיים למרות שמדובר בניתוח. הוא מחלק בין שתיית כוס של עיקרין לבין הסירוס האסור בכך שסירוס כרוך בסבל וכאב, ואילו שתיית כוס של עיקרין לא:
 

16. ט"ז אבן העזר סימן ה ס"ק ז

הטעם כיון שמסרס אותה על ידי מעשה כגון הכאה או בעיטה או שאר דברים הגורם סירוס ובא על ידי מעשה שלו, אין לומר בו היתר דאפילו בבהמה אסור משום צער בעלי חיים בלא איסור סירוס... ואשה מותרת לשתות עיקרים דכאן שאין בה אלא ע"י שתיה אין איסור אפילו לכתחילה, דאין כאן צער כלל.

לפי הדברים האלה התיר גם הרב שלמה אבינר לעקר כלבות וחתולות, בצירוף של שני הספיקות הללו, עם העובדה שבנקבה בכל מקרה מדובר רק באיסור דרבנן:
 

17. שאילת שלמה (הרב שלמה אבינר) חלק ו' עמוד 80

אם כן, יש לנו ספק ספקא: שמא הלכה כב"ח שסירוס מותר לצורך רפואי וזה נחשב צורך רפואי, ושמא הלכה כט"ז שאין האיסור אלא משום צער בעלי חיים ובנדון שלנו יש הרדמה. הרי שיש כאן ספק ספקא באיסור דרבנן, והדבר חוסך מבעל החיים צער חוזר ונשנה, לכן ודאי המקל יש לו על מה לסמוך.

ואולם, נראה לי שכל עוד אפשר לעשות זאת ע"י גוי, זה ודאי עדיף, שהרי להלכה נפסק שהגויים לא מצווים על הסירוס, ולכן אין כאן גם בעיה של לפני עיוור. לגבי זכרים, זהו הפתרון היחיד. כשמדובר בעיקור של כלבי נחיה לעיוורים, הרי שבסופו של דבר מי שמוסר את הכלב לעיקור אינו העיוור שמשתמש בו, וממילא אם זה נעשה ע"י גוי זה מותר.

מעניין לציין דיון שהיה בשנת תשס"ז בועדת החינוך של הכנסת על חוק שמעודד עיקור וסירוס. החוק מציע השתתפות של המדינה בעיקור וסירוס בעלי החיים הביתיים, ובכך רוצה לעודד את התופעה. הפרוטוקול הזה מדהים למי שרוצה ללמוד קצת על מה שקורה מאחורי הקלעים של הכנסת, ובעיקר בימים אלו שלאחר הבחירות, כדי להבין את הצורך בחברי כנסת דתיים שמבינים בהלכה – וכשהם לא מבינים הם לפחות יודעים לשאול. חבר הכנסת (הרב!) מיכאל מלכיאור פותח את הישיבה בכך שזו הצעת חוק חשובה מאוד שהוא רוצה לקדם, ובכלל לא מעלה את הבעיה ההלכתית. כל הדיון שלו נסוב על שאלת התקציב, ובכמה המדינה תשתתף. אף מלה לא עולה בשלב הזה על בעיה הלכתית כלשהיא.

בהמשך הפרוטוקול מתברר שזבולון אורלב יצא מהישיבה בהתחלה כדי לשאול את הרב ישראל רוזן והרב איתן אייזמן, והוא הצטרף לישיבה באמצע ואמר שיש לבחון גם את הצדדים ההלכתיים. מאוחר יותר הצטרף לדיון גם שמואל הלפרט וגם הוא דורש לשקול את ההיבטים ההלכתיים. הוצע שהבדיקה ההלכתית תיעשה לפני הקריאה השניה של החוק. הלפרט רצה שהבדיקה תיעשה עכשיו, עוד לפני ההצבעה על הקריאה הראשונה, אבל הרוב הסכימו לדחות זאת לקריאה השניה. מאחר שהלפרט לא הצליח בהצבעה הוא ביקש רביזיה (לא יודע בדיוק מה זה), ולצורך כך קבעו ישיבה נוספת בעוד חמש דקות, אבל אז הלפרט כבר לא היה, והצעת הרביזיה נדחתה פה אחד...
http://m.knesset.gov.il/activity/committees/education/pages/committeeprotocols.aspx

אגב, לסיפור הזה היה סוף מעניין: בהצעה השניה והשלישית החוק נפל, בגלל שוויון בין הקולות הדתיים לקולות החילוניים במליאה - ולא מדובר בששים ח"כים מול ששים ח"כים, מכיון שבאותו דיון נכחו במקום רק 12 חברי כנסת:
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3484246,00.html