הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: "סתם משנה"; "כולהו סבירא להו"; "הלכה כרשב"ג"
שבת קכח ע"א
משנה. ... ולא את הלוף ולא את החרדל. רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל עורבין. חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים. אם התקינן למאכל בהמה - מטלטלין אותן, ואם לאו - אין מטלטלין אותן...
ולא את הלוף. תנו רבנן: מטלטלין את החצב - מפני שהוא מאכל לצביים, ואת החרדל - מפני שהוא מאכל ליונים,
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מטלטלין שברי זכוכית, מפני שהוא מאכל לנעמיות. אמר ליה רבי נתן: אלא מעתה חבילי זמורות יטלטלו - מפני שהוא מאכל לפילין! - ורבן שמעון בן גמליאל: נעמיות - שכיחי, פילין - לא שכיחי.
אמר אמימר: והוא דאית ליה נעמיות.
אמר רב אשי לאמימר: אלא דקאמר ליה רבי נתן לרבן שמעון בן גמליאל: חבילי זמורות יטלטל מפני שהוא מאכל לפילין. אי אית ליה פילין - אמאי לא? אלא - ראוי, הכי נמי - ראוי.
אמר אביי: רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון ורבי ישמעאל ורבי עקיבא כולהו סבירא להו, כל ישראל בני מלכים הם. רבן שמעון בן גמליאל - הא דאמרן, רבי שמעון - דתנן: בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן וורד, שכן דרכן של בני מלכים לסוך בחול. רבי שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם. רבי ישמעאל ורבי עקיבא - דתניא: הרי שהיו נושין בו אלף מנה ולבוש איצטלא בת מאה מנה - מפשיטין אותו ומלבישין אותו איצטלא הראויה לו. תנא משום רבי ישמעאל, ותנא משום רבי עקיבא: כל ישראל ראויין לאותה איצטלא.
מבנה הסוגיה:
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכו עמוד ב
משנה. ... ולא את הלוף ולא את החרדל. רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל עורבין. חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים. אם התקינן למאכל בהמה - מטלטלין אותן, ואם לאו - אין מטלטלין אותן.
1.
בפשטות משמע מהמשנה, שרשב"ג חולק על "תנא קמא" רק לעניין לוף.
2.
רשב"ג חולק על תנא קמא והלכה צריכה להיות כמותו לפי הכלל ש"הלכה כרשב"ג במשנתנו".
3.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכח עמוד א
... ולא את הלוף. תנו רבנן: מטלטלין את החצב - מפני שהוא מאכל לצביים, ואת החרדל - מפני שהוא מאכל ליונים,
בברייתא מובאת דעת "תנא קמא" שמטלטלים את החרדל, וחולק על משנתנו.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מטלטלין שברי זכוכית, מפני שהוא מאכל לנעמיות.
לא ברור מדברי רשב"ג האם הוא רק מוסיף "שברי זכוכית" או שמא בא לחלוק במשהו על "תנא קמא".
4.
אמר ליה רבי נתן: אלא מעתה חבילי זמורות יטלטלו - מפני שהוא מאכל לפילין! - ורבן שמעון בן גמליאל: נעמיות - שכיחי, פילין - לא שכיחי.
אמר אמימר: והוא דאית ליה נעמיות.
אמר רב אשי לאמימר: אלא דקאמר ליה רבי נתן לרבן שמעון בן גמליאל: חבילי זמורות יטלטל מפני שהוא מאכל לפילין. אי אית ליה פילין - אמאי לא? אלא - ראוי, הכי נמי - ראוי.
אמימר ורב אשי דנים בדברי רשב"ג ולכאורה משמע מכך שהם פוסקים כרשב"ג, למרות שבהמשך הסוגיה יוצא שלא פוסקים כרשב"ג. ואולי לכן באמת יש בהמשך מי שכן פוסק כרשב"ג בחלק מהלכותיו בסוגייתנו.
5.
אמר אביי: רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון ורבי ישמעאל ורבי עקיבא כולהו סבירא להו, כל ישראל בני מלכים הם. רבן שמעון בן גמליאל - הא דאמרן, רבי שמעון - דתנן: בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן וורד, שכן דרכן של בני מלכים לסוך בחול. רבי שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם. רבי ישמעאל ורבי עקיבא - דתניא: הרי שהיו נושין בו אלף מנה ולבוש איצטלא בת מאה מנה - מפשיטין אותו ומלבישין אותו איצטלא הראויה לו. תנא משום רבי ישמעאל, ותנא משום רבי עקיבא: כל ישראל ראויין לאותה איצטלא.
ידוע הכלל שאין הלכה כחכמים שהגמרא קובעת עליהם "כולהו סבירא להו".
סיכום קצר מ"מתיבתא", הערה כח:
5.1
הלשון "כולהו סבירא להו" קובע שאין הלכה כמותם, כי אין האחד מודה לדברי חברו [שהכלל "כל ישראל בני מלכים הם" חל בדוגמא שמביא חכם אחר], ורק העיקרון הבסיסי שלהם משותף אבל לא בדוגמאות הספציפיות.
5.2
כשהלשון "אמרו דבר אחד" – ההלכה נפסקת כמותם, כי כולם מסכימים לאותו דבר.
5.3
הערה: מתי נקבעו כללים אלה? אם הכלל האחרון באמת נקבע אחרון [אחרי רב אשי ורבינא] מובן מדוע כך הוכרעה ההלכה.
6.
מסקנה כללית:
רמב"ם הלכות שבת פרק כו הלכה טז:
כל שהוא ראוי למאכל בהמה וחיה ועוף המצויין מטלטלין אותו בשבת, כיצד מטלטלין את התורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים אבל לא את הלח, את החצב מפני שהוא מאכל לצבאים,
את החרדל מפני שהוא מאכל ליונים, את העצמות מפני שהן מאכל לכלבים, וכן כל הקליפין ט והגרעינין הראויין למאכל בהמה מטלטלין אותן, ושאינן ראויין אוכל את האוכל וזורקן לאחוריו ואסור לטלטלן, מטלטלין בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה, ומטלטלין בשר חי בין תפל בין מליח מפני שראוי לאדם, וכן דג מליח אבל התפל אסור לטלטלו.
7.
רמב"ם הלכות שבת פרק כו הלכה יז:
אין מטלטלין שברי זכוכית אף על פי שהן מאכל לנעמיות, ולא חבילי זמורות אף על פי שהן מאכל לפילים, ולא את הלוף אף על פי שהוא מאכל לעורבים, מפני שאין אלו וכיוצא בהן מצויין אצל רוב בני אדם.
8.
כסף משנה הלכות שבת פרק כו הלכה טז:
[טז] כל שהוא ראוי למאכל בהמה וכו' את החצב מפני שהוא מאכל לצבאים וכו'. כתב ה"ה ואני תמה היאך כתבו היתר בחרדל שהרי במשנה שנינו לא את הלוף ולא את החרדל והיא סתם משנה בלא מחלוקת עכ"ל.
הוא מביא את קושיית ה"מגיד משנה", הרי במשנתנו נאמר "ולא את החרדל", וזוהי "סתם משנה".
הסבר: גם אם בברייתא יש מחלוקת ההלכה צריכה להיות כבמשנה שהיא "סתם משנה". הנחתו היא שרבן גמליאל לא מתייחס לגבי החרדל והוא מסכים לדינו של תנא קמא, וממילא, קטע זה של המשנה נחשב כ"סתם משנה". כלומר, גם חלק ממשנה שלגביו אין מחלוקת מוגדר כ"סתם משנה" שהלכה כמותה!
9.
המשך דבריו:
ואני אומר דאי משום הא לא איריא דרשב"ג דמתיר בלוף ה"ה דמתיר בחרדל כדמשמע בברייתא וכמ"ש התוספות
יש להסביר במשנה שרשב"ג חולק על תנא קמא גם לגבי החרדל וסובר שמטלטלים את החרדל כדעת הברייתא.
10.
המשך דבריו:
וכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו
וממילא, אם דעת רשב"ג במשנה היא כנגד "תנא קמא" – שמותר לטלטל את החרדל - הרי הכלל הוא ש"הלכה כרשב"ג במשנתנו".
11.
המשך דבריו:
אלא הכי ה"ל לאקשויי דכיון דאוקימנא לרשב"ג בשטה לא קי"ל כוותיה
אולם הקושי על הרמב"ם הוא כך: בנושא של "מטלטלין שברי זכוכית" הרי הגמרא העמידה את שיטת רשב"ג כ"שיטה" [מה שאמרה הגמרא "כולהו סבירא להו"] וממילא אין הלכה כרשב"ג, ואם רשב"ג מתכוון גם גם לגבי החרדל שמותר לטלטלו הרי שהלכה לא תהיה כמותו!
12.
המשך דבריו:
והרי"ף כפי נוסחאות שלנו נראה שפוסק כת"ק דמתניתין שכתב דלית הלכתא כרשב"ג וכתב עוד ואין מטלטלין את החרדל דקי"ל בהא כסתם משנה.
הרי"ף מסביר כדעה הראשונה לעיל.
