סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 814
 

"הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן"

שבת קנב ע"ב

מספרת הגמ': אותם חופרי אדמה שחפרו באדמתו של רב נחמן, תוך כדי עבודתם פגעו במקום קברו של הצדיק רב אחאי בר יאשיה. הצדיק הקבור הרעים על החופרים קול צעקה, נבהלו החופרים, רצו והזעיקו את הבעה"ב, את רב נחמן. הגיע רב נחמן למקום קבורתו של הצדיק ואמר לו: מי אתה. ענה לו: שמי אחאי בן רבי יאשיה. שאל רב נחמן: הרי פסוק הוא בקהלת "וישוב העפר על הארץ כשהיה", פרוש הפסוק שכל אדם היות ונוצר מן האדמה עתיד הוא לחזור ולהיות עפר. ענה לו הנפטר: מי שלִמד אותך קהלת לא למד אותך משלי, שנאמר שם: "ורקב עצמות קנאה", שפרושו כל מי שיש לו קנאה בלבו, עצמותיו מרקיבים, כל שאין בו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים, ואותו נפטר לא היה בלבו שום קנאה על חבריו, ולכן לא הרקיבו עצמותיו. ר"נ נגש לגשש את הנפטר ונוכח לדעת שעצמותיו שלמות לגמרי כבחיים חיותו. אמר לו: אם כבוד הנפטר שלם בגופו, מדוע אינו קם והולך לביתו. ענה לו רב אחאי: גילית דעתך שאפי' נביא לא למדת, דכתיב: "וידעתם כי אני ה' בפותחי את קברותיכם", זאת אומרת: אסור למתים לקום עד שהקב"ה יעלה אותם.

מעשה מבהיל זה משמש את הגאון רבי יהונתן אייבשיץ בספרו "יערות דבש" ח' הדרושים כהסבר נפלא לפסוק בפר' "וזאת הברכה". רב אחאי הסביר לרב נחמן את עוּבדת היות גופו קיים לאחר המוות בכך שלא היתה לו שום קנאה בלבו בחייו ורקב עצמות באדמה נובע אך ורק מקנאה, אדם המשומר מן הקנאה אין עצמותיו ובשרו כלים בקבר. נאמר בתורה: "לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן".

הגמ' במסכת יומא יב. אומרת: "תניא רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובה היה מזבח בנוי ובנימין הצדיק היה מצטער עליה בכל יום לבולעה, שנאמר: "חופף עליו כל היום", לפיכך זכה ונעשה אושפיזכן לשכינה שנאמר: "ובין כתפיו שכן". הגמ' בזבחים מסבירה: שביהמ"ק רובו היה בחלקו של יהודה ומן המזבח והילך היה חלקו של בנימין, אבל מתוך חלקו של יהודה היתה יוצאת רצועה ועליה המזבח היה בנוי, כך ששטחו של המזבח היה בחלקו של יהודה, למרות שסביב המזבח היה בחלקו של בנימין. בנימין הצדיק היה מצטער עליו לבולעו. רש"י במס' זבחים וביומא אומר: שהיה בנימין הצדיק מקנא שזכה שהמזבח בנוי בחלקו, בזכות הקנאה הזו זכה בנימין להיות המארח של השכינה, משום שמקום הארון בקודש הקודשים היה בחלקו של בנימין. ממילא למדנו מכאן שבנימין היה כל ימיו מקנא ביהודה, קנאה זו ע"פ דברי הגמ' היתה אמורה להביא בעקבותיה רקב עצמות, וכדברי הפסוק: "רקב עצמות קנאה", אבל הגמ' במס' בב"ב יז. אומרת: תנו רבנן - שבעה לא שלט בהם רימה ותולעה, והאחרון הוא בנימין בן יעקב. וההסבר הוא משום שהקנאה לכבוד שמיים אינה מביאה רקב. רק הקנאה הפשוטה שבין אדם לחבירו מביאה את הרקב, אבל קנאת סופרים תרבה חכמה.

כאשר בנימין מקנא ביהודה שהוא זכה לכך שבחלקו יהיה בנוי המזבח, קנאה זו כשרה היא, א"כ ע"פ הסברו של הגאון מתבהר הפסוק להפליא, לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו", הקב"ה מבטיח לבנימין שלא תשלוט בו שום רימה, למרות ממשיך הפסוק: "שחופף עליו כל היום", וכל ימיו של בנימין היה מצטער על הרצועה היוצאת, מ"מ ישאר ה"ישכון לבטח עליו", משום שמה שמתבהר במס' שבת שרקב עצמות קנאה, היינו דווקא קנאה פסולה, אבל קנאה כקנאתו של בנימין הצדיק, קנאה כשרה היא, ולמרות שחופף עליו כל היום, מכל מקום ידיד ה' ישכן לבטח עליו.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)