הגבלות על המטבע / אלכס טל

פסחים לו ע"ב - לז ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

ההלכה היא מערכת נורמטיבית הפונה לרבים. ככזו, יש הגבלה לאפשרויות בהן היא יכולה לתמוך. זהו המגרש בו משחקים חכמים

במסגרת הדיון בסוגי המצות שיוצא בהן אדם ידי חובתו בפסח, מובאת מחלוקת התנאים הבאה ופרשנות האמורא שעליה (לו ב – לז א):

תנו רבנן: אין אופין פת עבה בפסח, דברי בית שמאי ובית הלל מתירין.
וכמה פת עבה?
אמר רב הונא: טפח, שכן מצינו בלחם הפנים טפח.

על הסברו זה של רב הונא, מראשי אמוראי בבל בדור השני, יוצא חוצץ תלמידו רב יוסף:

מתקיף לה רב יוסף:
אם אמרו בזריזין - יאמרו בשאינן זריזין?
אם אמרו בפת עמילה - יאמרו בפת שאינו עמילה?
אם אמרו בעצים יבשין - יאמרו בעצים לחים?
אם אמרו בתנור חם - יאמרו בתנור צונן?
אם אמרו בתנור של מתכת - יאמרו בתנור של חרס?

החשש הגדול ביותר באפיית המצות הוא כמובן החמצת העיסה. תהליך האפיה כרוך בחום וזה מאיץ את ההחמצה. כיון שכך, זמן האפיה חייב להיות מינימלי והדבר אפשרי רק כאשר המצה דקה יחסית. והנה רב הונא, בהסברו את בית הלל, מתיר אפיית פת שעובייה טפח – כעשרה ס"מ! כהוכחה הוא מביא את לחם הפנים, שכמובן אסור לבוא חמץ, שכך היה עוביו. כנגד זאת, בסדרה יוצאת דופן של חמש טענות, יוצא רב יוסף. התנאים בבית המקדש, כך הוא טוען, היו שונים: הכהנים היו זריזין והקפידו שהפת לא תגיע לחמוץ; הפת היתה עשויה כך שלא תמהר להחמיץ (עמילה); התנור בבית המקדש היה מוסק בעצים יבשים שממהרים לבעור; תנור זה היה חם מאוד, כיון שהיה מוסק כל הזמן; התנור היה של מתכת שמתחממת מהר – בקיצור, תנאי האפיה בבית המקדש היו אופטימליים ולכן אפשרו אפיה של פת עבה ללא החמצתה. לעומת זאת, אפיה סטנדרטית אינה מבטיחה מהירות מספקת על מנת למנוע החמצה. לכן, טוען רב יוסף, אין לקבל את הסבר רב הונא ש'פת עבה' אכן עבה היא. בעקבות זאת, מעדיפה הסוגיה הסבר שונה, המוציא את המילה 'עבה' מפשוטו והוא פת מרובה, היינו אפיית מספר רב של מצות יחדיו. להבנה זו, סיבת האיסור שונה ונובעת מהטרחה המרובה הנובעת מסוג כזה של אפיה, טרחה האסורה ביום טוב.

נחזור לרב יוסף. כאמור מספר טענותיו (חמש!) ועוצמתן ('מתקיף') יוצאות דופן. מדוע לימודו של רב הונא מלחם הפנים שבבית המקדש מפריע כל כך לרב יוסף? מדוע לא נאמר בפשטות, שכאשר עובי הפת גדול יש להקפיד על מהירות האפיה ע"י חימום נאות, חומרי בערה טובים וכיוצא באלה? וכאשר תנאים אלה אינם מתמלאים, המצה חייבת להיות דקה. התשובה נעוצה בעקרון, כי אסור לה להלכה, ולמערכת משפטית כלשהי, שתהיה מסובכת מדי. אם הלכות אפיית המצות מתחילות להיות תלויות במספר רב כל כך של פרמטרים – סוגי החומרים, הקמח, העצים, החום וכן הלאה – מערכת זו הופכת ללא שימושית. כאשר קובעים כללים לפעולה מסוימת, מספרם חייב להיות קטן ככל האפשר. מסיבה זו ההלכה מושתתת על דרך הרוב. טענתו של רב יוסף היא, שרוב רובם של תנאי האפייה הרגילים אינם מגיעים לאלה של בית המקדש. בגלל נחיצות הסטנדרטיזציה של הלכות אפית מצה, אין אפשרות להתיר אפיה כה מיוחדת אפילו שניתן תאורטית לדמות אותה. משום כך, קובע רב יוסף, אין ללמוד מעובי לחם הפנים לזה של המצה.

רואים איפה, שיש מחיר למערכת משפטית שימושית. עקרונית, ניתן היה להתיר אפיה מן הסוג שהיה בבית המקדש. בגלל שתנאי אפיה כזו כל כך מיוחדים, היא לא מוכנסת למסגרת אפשרויות הכנת המצה המותרות. הטענה המהותית שעומדת בבסיס דברי רב יוסף היא, שבחשבון כללי של רווח והפסד, יש להעדיף את שימושיות ההלכה על פני היכולת שלה להתמודד עם כל מצב אפשרי.
 

בורא מיני תאנים

נדגים עיקרון זה מזוית שונה. ידוע ומפורסם ש'לא יטעום אדם כלום קודם שיברך, שנאמר: לה' הארץ ומלואה (תוספתא ברכות, ד' א')'. ציווי זה אינו מפרט איזו ברכה מברכים על איזה סוג של מאכל. אדרבה, ממקור זה אין להסיק כלל שישנם סוגי ברכות שונים למטרות שונות. אכן, מצינו במשנה (ברכות, ו' ב'): 'ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא. ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא. על כולם, אם אמר שהכל נהיה יצא'. כך ראוי, שהרי ברכת 'ברוך אתה ה' ...שהכל נהיה בדברו' היא ביטוי מקביל לחלוטין ל'לה' הארץ ומלואה'. השאלה היא, מדוע אין להסתפק בברכה זו לכתחילה לכל הנאות העולם? אלא, שברכה כללית זו אינה מגלה את הגיוון העצום שבבריאה – את ה'מלואה' שיש בארץ. כשמודים לקב"ה, מודים גם על כך. אולם כעת ניתן להקשות מן הצד השני; מדוע לא לברך על כל דבר ודבר ברכה מיוחדת? כך אכן מפרטת התוספתא (ברכות, ד' ד'-ה'):

הביאו לפניו מיני תרגומה, מברך עליהן: בורא מיני כסנין. על הזרעים אומר: בורא מיני זרעים. ועל הדשאים אומר: בורא מיני דשאים. ועל ירקות אומר: בורא פרי האדמה. ר' יהודה אומר: ברוך מצמיח אדמה בדברו. ר' מאיר אומר: אפלו ראה את הפת ואמ': ברוך אשר ברא את הפת זו, כמה היא נאה – זו ברכתה. ראה את התאנים ואמר: ברוך שברא את התאנים הללו כמה נאין הן – זו ברכתן.

למותר לציין, שגיוון אינסופי זה של ברכות הנהנין לא מצא את מקומו בהלכה. כך באמת מסיימת התוספתא: 'ר' יוסי אומר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכה – לא יצא'. מַטבע הברכות היא כמטבע העובר לסוחר. מצד אחד אין מטבע אחת שעונה על כל הצרכים, שהרי ישנם דברים יקרים וזולים ומה שביניהם. לצורך זאת טבעה המלכות סוגים שונים של מטבעות בעלי ערך שונה. מאידך, יש סוף למספר המטבעות שמערכת מוניטרית יכולה לתפעל. אם בכל זאת אדם נזקק לסכום שאין אפשרות לבטאו במטבע עוברת לסוחר, הוא יצטרך להתיישר לפי המצוי בשוק. זה המחיר הנדרש לשלם, כדי שהמערכת תהיה שימושית. כך הוא גם במטבע שטבעו חכמים. מצד אחד, מערכת ברכות הנהנין נותנת ביטוי לסוגי המאכל השונים. מצד שני, היא אינה מסוגלת לכלול בתוכה את אין-סופיות הבריאה ולכן היא מחלקת אותה למספר (לא גדול) של קטגוריות מִשנה. אם היה ניתן דרור מוחלט לצורך האדם להודות לה' על כל פרט ופרט באופן שונה, הסדר וההיגיון הפנימי המאפיין את מערכת הברכות היה מתערער לחלוטין. בלשוננו מכנים זאת אנרכיה. ההלכה היא האנטי-תזה של האנרכיה.

על אף האמור לעיל, ברור שיכולה להיות אי-הסכמה בין החכמים, על מרחב השטח הנכלל בתוך ההלכה הנורמטיבית. במילים אחרות, עד כמה יוצאים מן הכלל מסוגלת המסגרת להכיל בתוך עצמה, מבלי שתחדל להתקיים. דוגמא לכך ניתן לראות מהמשך הסוגיה בה אנו אוחזים:

תנו רבנן: יוצאין בפת נקיה ובהדראה, ובסריקין המצויירין בפסח, אף על פי שאמרו: אין עושין סריקין המצויירין בפסח. אמר רב יהודה: דבר זה שאל בייתוס בן זונין לחכמים: מפני מה אמרו אין עושין סריקין המצויירין בפסח? אמרו לו: מפני שהאשה שוהה עליה, ומחמצתה. אמר להם: אפשר יעשנה בדפוס, ויקבענה כיון! - אמרו לו: יאמרו כל הסריקין - אסורין, וסריקי בייתוס - מותרין.
אמר רבי אלעזר בר צדוק: פעם אחת נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל, והביאו לפניו סריקין המצויירין בפסח. אמרתי: אבא, לא כך אמרו חכמים אין עושין סריקין המצויירין בפסח? אמר לי: בני, לא של כל אדם אמרו, אלא של נחתומין אמרו. איכא דאמרי, הכי קאמר ליה: לא של נחתומין אמרו, אלא של כל אדם. אמר רבי יוסי: עושין סריקין כמין רקיקין, ואין עושין סריקין כמין גלוסקאות.

מצות מצוירות – סריקין – ¬אסורות, שכן בתהליך אפייתן יש חשש גדול להחמצה. אכן, ישנו תהליך שעל ידו אין חשש לכך – דפוסין. עם זאת, מסרבים חכמים להבחין בין הטכנולוגיות השונות ואוסרים קטגורית את כל סוגי הסריקין. והנה, מעדותו של ר' אלעזר בר' צדוק עולה שרבן גמליאל עשה הבחנה בין סוגים שונים של סריקין מצויירים והתיר לעצמו אחד מהם. אם כך, רבן גמליאל לא הסכים לאיסור הגורף של חכמים על סוג זה של מצות! כך הוא לא רק בביתו של רבן גמליאל, אלא גם בפסיקתו של ר' יוסי, תלמידו של ר' עקיבא, המתיר לאפות בפסח סוג אחר של סריקין – 'כמין רקיקין'.

רואים אנו כי שני קצוות לקשת ההלכתית. מחד, עובדת היותה מערכת המתווה ומעצבת אורחות חיים, כופה עליה את סד הכלליות והאחידות. סד זה אינו מאפשר התייחסות מיוחדת למקרים פרטיים מדי והם מוקרבים על מזבח הנורמטיביות. מאידך, מחיקת הגיוון האין-סופי של המציאות על כל פרטיה, גם היא מעקרת מן ההלכה את כוחה ונוטלת ממנה את תפקידה. בין שני קטבים אלו נמצא החכם ותפקידו הוא להכריע לאיזה מהם לנטות במקרים השונים העומדים לפניו.