חמץ על העץ / הרב דוב ברקוביץ

פסחים כא ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

השליטה בדחף האכילה היא הפתח לשליטה בכל הדחפים האנושיים הנדרשים לריסון, כפי שנראה מחטא אדם הראשון. זה המקור לגזירת איסור ההנאה מאיסור האכילה

הסוגיות הראשונות בפרק שני עוסקות באיסורי הנאה בחמץ בפסח וב"כל האיסורין שבתורה". בנוסף לאיסור לאכול חמץ בפסח, אין להשתמש בו לצורך שיקנה רווח כשלהוא – האכלת בהמות או מסחר. על פניו נובע איסור זה מכך שאסור שחמץ ייראה ברשותו בפסח או שיימצא בו. אך המשנה והגמרא מניחות שאיסור ההנאה נגזר ישירות מאיסור האכילה. מבנה הדיון בגמרא ותוכנו מעוררים שאלה מרתקת אודות אחת המגמות המרכזיות בתורה כולה, וכן אודות הדרך בה הגמרא בוחרת לברר שאלה שכזו: מדוע התמקדה התורה במצוות כה רבות באיסור אכילה, ומה הקשר בין אכילה להנאה? מה מהותם של האיסורים בתחומים הללו?

הסוגיה פותחת (דף כא:) בהנחה שאיסור הנאה של חמץ בפסח נכלל במחלוקת בין חזקיה לרבי אבהו אודות מקורם של איסורי הנאה בתורה כולה. שיטת רבי אבהו היא: "כל מקום שנאמר (-בתורה) 'לא יאכל', 'לא תאכל', 'לא תאכלו' – אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע, עד שיפרט הכתוב" (שהנאה מותרת). חזקיה סובר שזיקה זו קיימת רק כאשר לשון האיסור בתורה הוא סביל, כלומר, "לא יֵאכל חמץ" – כך שהציווי פוסל את החמץ במהותו ולא מתמקד בפעולתו של האדם.

שיטתו של רבי יוסי הגלילי, המנוסחת בפרקנו בבהירות - "תמה על עצמך, היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה?" (לדעתו אין איסור הנאה בחמץ כלל), מבליטה ביתר שאת את מימד החידוש שבשיטת רבי אבהו, המובילה את סוגייתנו. אנו עומדים בפליאה ובהערצה מול טענתו מרחיקת הלכת, הרואה איסורי הנאה צומחים במצוות רבות על אף שלא הוזכר במפורש במאכלי חולין איסור שכזה אפילו פעם אחת בכל התורה כולה!!
 

אכילה ושליטה

הטענה שקיימת זיקה עקרונית בין איסור אכילה לאיסור הנאה מבוססת על עניין שלא נמצא בסוגייתנו, אך אי אפשר להתעלם ממנו. מצוות הבורא הראשונה לאדם הייתה איסור אכילה, "ויצו ה' א-להים על האדם לאמר מכל עץ הגן תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות". מה טמון ביסוד האכילה שהופך אותו לציר תשתיתי כל כך בעיצוב ההתקשרות בין אדם לבוראו? באיזו תנועת נפש תהומית מושיט אדם את ידו לקחת מעולמו של הבורא "פרי... טוב למאכל, תאווה... לעיניים ונחמד... להשכיל"?

הושטת יד זו, מבטאת נקודת יסוד בזהות הקיומית של האדם – סיפוק תאווה, מימוש רצון, פתרון לתחושת חסר, והעיקר, תחושת שליטה בעולם רווי הכוחות והנכחת ה"אני" בו. מבחינה זו יסוד האכילה ויסוד ההנאה הם יונקים מאותו שורש בנפש, כמו שהם מבטאים אותה שאיפה מצד הבורא לתיקון האדם.

במסכת ברכות דף מ. מובאת מחלוקת בין תלמידי רבי עקיבא אודות זהותו של עץ הדעת טוב ורע. רבי יהודה סובר ש"חיטה הייתה, שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן". בדימוי זה רבי יהודה מעמיד את החיטה כביטוי של הדעת באדם, המתבטאת בחיבור בין כוח דיבור המתפתח בתינוק לבין יכולתו לאכול באופן עצמאי. גישתו זו מתחברת לעמדתו אצלנו, לגבי חמץ בפסח, שהוא קובע שביעורו בשריפה דווקא, בדומה לקדשים שנפסלו.

שהרי אם טעם הדגן הוא טעם הדעת, תהליך עשיית הלחם מן החיטה הוא סמל למיצוי כוח הדעת בתרבות האדם. מעמד מיוחד זה של החיטה בתפיסתו של רבי יהודה מהווה בסיס למעמדו המיוחד של חמץ בתפיסתו – זהו מעשה אדם העומד תמיד בזיקה למקדש, כמקשר פוטנציאלי בין אדם לקדוש ברוך הוא. יש להדגיש שלתפיסה זו חמץ בפסח יהיה אסור גם בהנאה, ככל דבר שיש בו זיקה למקדש ונפסל לשימוש, מין איסור מעילה בזעיר אנפין.

כלומר, ההנחה הבסיסית של רבי אבהו שאיסור הנאה בחמץ קשור למהלך כללי במצוות התורה סותרת את הנחת היסוד שבתפיסת עולמו של רבי יהודה, הרואה את החמץ כדין מיוחד הקשור למעמדה של החיטה.
 

האדם שהופך לשור

על רקע זה אפשר להבין שעיקר החידוש הוא בטענה שקיים איסור הנאה במאכלים שלא בהקשר של המקדש. החידוש בכך הוא שקיימת זיקה כללית בין איסורי אכילה והנאה. כלומר עוקץ הטענה של הגמרא באה בעצם העמדת איסור ההנאה שלא לפי תפיסת עולמו של רבי יהודה. במושגים של "עץ הדעת", בעיית דעת האדם שבהושטת ידו לקחת מעולמו של הבורא בכדי לאכול, אינו מתבטא במעמדו המיוחד של החיטה בחיי אדם, אלא בהיות הציווי איסור אכילה באשר הוא. בהקשר של סוגייתנו תובנה זו מתבטאת בכך שאיסור ההנאה בחמץ אינו קשור למקדש, ועל כן אין ביעורו רק בשריפה. היא מהווה שורש השיטה שאפשר לקיים את הביעור גם על כאשר המבער "מפרר וזורה לרוח או מטיל לים", כשיטת חכמים החולקים על רבי יהודה במשנה בדף כא..

אם כן, מה יסוד איסור ההנאה הכללי במאכלי "חולין", ומה אפשר ללמוד מכך על מהותו של איסור חמץ? הגמרא מדגישה בסוף הדיון שישנן שתי מצוות בעלות זיקה לאיסור ההנאה בחמץ – שור הנסקל ו(בהמות של) חולין שנשחטו בעזרה. מבלי להיכנס כאן למערכת הטיעונים שהביאה למסקנה זו, עצם החיבור בין מצוות אלו מלמד רבות. מחד, בהעמדת האיסור של חולין שנשחטו בעזרה כאיסור תורני מודגש החיוב להבדיל בין תחומי ה"קודש" וה"חול" בכל הקשור למאכלים – גבול המיטשטש בשיטתו של רבי יהודה הרואה בחמץ גם סמל לדעת האדם המחוללת שינויים של "חול" בעולם הבורא, וגם חפץ העומד בזיקה למקדש. (ביטוי לשיטה הפוכה, הרואה בדעת האדם בפעולת עיבוד החיטה סמל ליכולתו למשול בתחום ה"חול" (בדומה לסוגייתנו), ניתן על ידי אבא שאול שקבע, בניגוד לרבי יהודה, שבערב פסח בבקר מעבר השעות סומנה על ידי מעשה החרישה של שתי פרות בהר הזיתים (דך יד.).

מאידך, העמדת הזיקה בין איסור הנאה בשור הנסקל לבין איסור הנאה בחמץ מדגישה פן מוסרי מובהק בשורש איסורי אכילה וזיקתם לאיסור הנאה. האיסור לאכול משור שלא שלט ב"בהמיות" שבו, כהרגלם של שוורים, והרג אדם, מתחבר באופן מובהק לבעיית עץ הדעת טוב ורע. הרחקת האדם מאכילתו של שור כזה מבליטה את החיוב שאדם יתרחק מאותו יסוד נפשי הנמצא בו. ומאיפה צומח יסוד זה בנפשו של אדם לפי סיפור גן עדן? הצורך להושיט יד, לקחת ולאכול – שורשו של מעשה האכילה, מהווה בסיס בנפש האדם ליהנות, לספק צרכיו, לחוש את מימוש נוכחותו בעולם. כשצורך זה שבנפש האדם לא נשלט, כמו אצל תינוק, הוא עלול להפוך לכוחניות ורכושנות באדם המבוגר, כאשר הושטת היד תהפוך את האדם לשור שאינו שולט בטבעו. אפשר אפוא, שמעשה האדם - ההופך חיטה של הבורא לחמץ הנאכל – הוא ראי של עיצוב התרבות האנושית, הכומס בתוכו את כל שאלות הקיום.
 

לעיון נוסף:

א. דיון הגמרא בשיטת רבי אבהו מסתיים בקביעה שעל אף שכללו של רבי אבהו תקף באופן עקרוני בתורה כולה, למעשה הוא תקף רק בשני מקרים - בחמץ בפסח (ורק לפי חלק מהתנאים), ובמקרה של שור שהרג אדם ונידון על פי בית דין לסקילה. אם כן, מה משמעותו של "כלל" שתקף למעשה באופן מוגבל ביותר, ולמה הגמרא מעמידה כלל שכזה באור כה בוהק?

זאת ועוד: לאחר בירורן של דוגמאות רבות של איסורי אכילה, לפי שתי השיטות, מסכמת הגמרא שאין כמעט הבדל הלכה למעשה בין חזקיה לרבי אבהו. האם הגמרא לא ידעה על כך כשהציגה לכתחילה את הדעות בטור מחלוקת עקרונית? מה משמעותו של דיון כה מפורט לאורך שני דפים שלמים אם המסקנה היא שכמעט ואין כל מחלוקת?

ב. העוצמה של מימד החידוש בסוגייתנו מודגש בגרסת המכילתא (פרשה טז) אודות מקור איסור הנאה של חמץ בפסח, מחלוקת הנראית כמעט זהה לזו של חזקיה ורבי אבהו. שיטת רבי יצחק מבססת את איסור ההנאה על הפסוק בקרבן פסח, "ולא תאכל עליו חמץ", ורבי יאשיה מבסס את האיסור על הפסוק שמופיע בשיטת חזקיה, "לא (י)יאכל חמץ"(בצירי). אלא שישנם שני הבדלים מרחיקי לכת בין הגמרא לבין המכילתא: הדרשות במכילתא מצטמצמות לשאלת איסור ההנאה בחמץ, ולא מוזכר "כלל" המתייחס ל"כל האיסורין שבתורה". לימוד איסור ההנאה בחמץ מבוסס במכילתא על משמעות הפסוקים במסגרת ההקשר המוגבל של פרשיות חמץ וקרבן פסח. מסתבר שעל אף שחזקיה ורבי אבהו נראים כממשיכים ישירים של מחלוקת התנאים במכילתא, נוסח המחלוקת בסוגייתנו מהווה "חידוש מפליג" כאשר הוא המניח קשר בין אכילה והנאה בתורה כולה – לפחות ברובד העקרוני.