הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטוי: "חד אמר... וחד אמר..."

שבת קנב ע"א

אמר רבי אבהו: כל שאומרים בפני המת יודע, עד שיסתם הגולל. 
פליגי בה רבי חייא ורבי שמעון ברבי; 
חד אמר: עד שיסתם הגולל, 
וחד אמר: עד שיתעכל הבשר. מאן דאמר עד שיתעכל הבשר - דכתיב +איוב יד+ אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. מאן דאמר עד שיסתם הגולל - דכתיב +קהלת יב+ וישב העפר על הארץ כשהיה וגו'. 
 
1.
6 פעמים מופיעה בש"ס מחלוקת בין רבי חייא ורבי שמעון ברבי בסגנון של "חד אמר... וחד אמר...".

2.
רבי חייא ורבי שמעון ברבי היו תלמידיו של רבי יהודה הנשיא. ב"יוחסין" כתב שרבי שמעון ברבי היה רבו של רבי חייא וגדול ממנו. אמנם תוס' סובר שלזקנותו היה רבי חייא תלמיד חבר של רבי יהודה הנשיא, ואם כן כיצד היה תלמידו של רבי שמעון ברבי [=רבי שמעון בנו של רבי יהודה הנשיא] – ראה "סדר הדורות", כרך ב, עמוד רנא.

3.
הגמרא בסוגייתנו מביאה מחלוקת בין שניהם בסגנון "חד אמר...", כלומר לא ברור בדיוק איזו הלכה מהשתיים אמר כל אחד מהם.

4.
הרב מרגליות כתב ספרון שלם "שם עולם" על המחלוקות בש"ס בסגנון של "חד אמר" "וחד אמר", ושם הוא מביא בשם הרדב"ז, שהצד שהוקדם מתאים לאמורא הראשון.

5.
ישנן סוגיות בש"ס שאחרי שהגמרא מביאה את מחלוקת האמוראים בלשון הנ"ל היא פושטת מסוגיות אחרות איזה אמורא אמר כך, ואיזה אמורא אמר אחרת.

6.
ונראה אולי לומר שכוונת הגמרא כשאומרת "חד אמר" "וחד אמר" בלי להזכיר את שמם של בעלי המחלוקת ללמדנו, שאין הלכה במקרה זה לפי כללי הפסיקה שבין האמוראים.
ויתכן שיש כלל פסיקתי במחלוקת בין שני החכמים: רבי חייא ורבי שמעון ברבי – הלכה כרבי חייא. [יתכן שכך משמע במסכת שבת דף ט עמוד ב]

7.
כמו כן ניתן לומר שלכל אחד מהאמוראים הנ"ל יש שיטה כללית ובסוגייה המדוברת אין דעתם זהה לשיטתם הכללית, ולכן דעתם מובאת באופן "סתום" – "חד אמר... וחד אמר..."

8.
הסבר נוסף מדוע הגמרא לא קובעת בדיוק מה אמר כל אחד משני החכמים:
לפעמים נראה לומר שסגנון זה בא ללמדנו ששני האמוראים לא החלטיים לגמרי בדבריהם, וייתכן שבנסיבות מסויימות חכם אחד משניהם יודה לחברו. בסוגייתנו - בביאור המשנה - יתכן לומר שכל אחד חושב שגם דברי חברו מתאימים אלא שההסבר שלו טוב יותר, ולכן לא כתבה הגמרא באופן בולט וברור מה אמר כל אחד משניהם.

9.
בסוגייתנו - מעיר הרש"ש - ["מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד ריט] שממסכת ברכות משמע לכאורה שרבי חייא סבר שגם לאחר סתימת הגולל עד שיתעכל הבשר יש למתים שייכות למה שקורה בעולם הזה. ולפי זה יוצא שה"חד אמר" השני הוא כרבי חייא שמוזכר דווקא ראשון במחלוקת.
ואולם ראה שם [ב"ילקוט ביאורים"] שדוחים את ההוכחה ממסכת ברכות, ולכן אולי ניתן לומר שהביטוי "חד אמר" מלמדנו שבאמת הדין שאמר חכם מסויים לא נאמר בסוגיה באופן ישיר אלא הגמרא מביאה את דעתו על סמך סוגיה אחרת, ומכיון שאין הכרח בדבר לכן הגמרא סותמת ונוקטת בלשון "חד מר... וחד אמר..."

10.
הערה: כל הדיון הנ"ל תקף גם בענייני "רוח" – כבסוגייתנו - ולא רק בדברי הלכה "רגילים"

11.
ויש לשים לב: גם בסוגייתנו תנא מסתמך על אמורא [אם נאמר שבנו של רבי" גם הוא נחשב תנא וכן רבי חייא]. הרי את העניין שמת שומע אומר רבי אבהו ואחר כך הגמרא מוסיפה שעל עניין זה "הוסיפו" מחלוקת רבי חייא ורבי שמעון ברבי, וגם אם הם אינם נחשבים כתנאים, הרי מדובר שהם – כאמוראים - קדמו לרבי אבהו ודבריהם בסוגייתנו מובאים כמוסבים על דברי רבי אבהו.