ענה כסיל כאולתו
שבת קנב ע"א
"אמר ליה ההוא גוזאה לרבי יהושע בן קרחה: מהכא לקרחינא כמה הוי? - אמר ליה: כמהכא לגוזניא. אמר ליה מינאה: ברחא קרחא בארבעה. אמר ליה: עיקרא שליפא בתמניא... ברוך המקום שמנעך מכולם. אמר ליה: קרחא מצויינא. אמר ליה: עיקרא שליפא תוכחה".
קשה, הלא אמרו לעיל במסכת שבת דף ל ע"ב: "כתיב: (משלי כו) אל תען כסיל כאולתו, וכתיב ענה כסיל כאולתו, לא קשיא, הא - בדברי תורה, הא - במילי דעלמא", ופירש רש"י: "בדברי תורה - מותר לענות כאולתו". ולמה איפוא התייחס והשיב רבי יהושע בן קרחה להצקות הריקות של אותו מין, הרי לא היו אלה דברי תורה!
אלא שהענין מבואר יותר במדרש משלי פרשה כו:
"[ד] אל תען כסיל כאולתו. [מה כתיב אחריו ענה כסיל כאולתו. אמר ר' הונא אל תען כסיל כאולתו], במקום שמכירין אותך ואותו. פן תשוה לו גם אתה. שלא יהו אומרים בואו וראו חכם נושא ונותן עם הכסיל.
[ה] ענה כסיל כאולתו. אמר רבי יהושע בן לוי במקום שאין מכירין אותך ואותו, למה, פן יהיה חכם בעיניו, שלא יהו אומרים אילולי לא היה חשוד בדברים שהוא מדבר עליו, לא היה שותק לו".
הוה אומר שישוב הפסוקים הוא שאם ונדמה והכסיל מנצח בטענותיו ראוי לענות לו כגמולו, פן תרד קרן כבוד חכמים, וכך עשה רבי יהושע בן קרחה. אך אם ידוע ומפורסם שאין זה אלא כסיל, רק בוז הוא להשיב לדבריו.
וכך כתב בביאור הגר"א על משלי שם: "אבל במקום שאם לא תענה אותו... יהיה חכם בעיניו... והיינו: כאן בדברי תורה".
בדברים אלו מתבאר גם המעשה בהמשך הגמרא שם במסכת שבת דף ל ע"ב:
"כי הא דההוא דאתא לקמיה דרבי, אמר ליה: אשתך אשתי ובניך בני. אמר ליה: רצונך שתשתה כוס של יין? שתה ופקע. ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא, אמר ליה: אמך אשתי ואתה בני. אמר ליה: רצונך שתשתה כוס של יין? שתה ופקע. אמר רבי חייא: אהניא ליה צלותיה לרבי דלא לשווייה בני ממזירי".
לא היו אלו דברי תורה, אלא סכירת פי דוברי שקר.
וכך היה גם במעשים במסכת בבא מציעא דף פד ע"א:
"כי הוו מקלעי רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי אלעזר ברבי שמעון בהדי הדדי (רש"י: פנים אל פנים) הוה עייל בקרא דתורי (צמד בקר) בינייהו (בין שניהן, מתחת כריסן, מתוך שכריסן גדול), ולא הוה נגעה בהו. אמרה להו ההיא מטרוניתא (שרית נכרית): בניכם אינם שלכם! (שאינכם יכולין להזקק לנשותיכם). - אמרו לה: שלהן גדול משלנו (כריסם של נשותינו גדול משלנו. לשון אחר: תאוה של אשה מרובה משל איש). - כל שכן! (שתאותה מרובה ואינכם נזקקים להן ונבעלות לאחרים). איכא דאמרי, הכי אמרו לה: (שופטים ח') כי כאיש גבורתו (אבר תשמיש). איכא דאמרי הכי אמרו לה: אהבה דוחקת את הבשר (ומתוך שתאותם מרובה על תאותנו - בשר שנינו נדחקו). ולמה להו לאהדורי לה? והא כתיב אל תען כסיל כאיולתו! - שלא להוציא לעז על בניהם".
ובמסכת סוכה דף מח ע"ב:
"אמר ליה ההוא מינא דשמיה ששון לרבי אבהו: עתידיתו דתמלו לי מים לעלמא דאתי, דכתיב ושאבתם מים בששון. - אמר ליה: אי הוה כתיב לששון - כדקאמרת, השתא דכתיב בששון - משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא, ומלינן ביה מיא".
